כאשר החיים שלנו נעשים כואבים, או כשנדמה שהם אינם מתנהלים כשורה, הנטייה הכמעט אוטומטית שלנו היא לחפש מקום אחר למקם בו את האשמה. החיפוש הזה אינו דומה לבחינת המצב שלנו בפתיחות ובסקרנות.
בייחוד כשאנחנו מבוהלים או סובלים, אנחנו מדלגים מיד על שלב בחינת המצב, ובמקום זאת פותחים בחיפוש משולהב אחר מישהו או משהו להאשים. בדרך כלל אנחנו מחפשים בתחילה את מקור סבלנו מחוץ לנו, כיוון שאיננו רוצים לקבל על עצמנו את האחריות. האחראים לכאב שאנחנו חווים הם בני הזוג, הילדים או החברים שלנו. בתוך זמן קצר אנחנו מתחילים להיות מרירים ועצבניים כלפי העולם כולו.
קל מאוד גם להאשים את עצמנו, כיוון שאחד התסמינים השכיחים של דיכאון הוא התחושה שאנחנו פגומים במהותנו. אנחנו מרגישים שאנחנו אחראים לכל הסבל שלנו. אולי אפילו נרגיש אחראים לבעיות של אחרים ולסבלם. במצבו הקיצוני ביותר, הדיכאון יכול לגרום לנו להרגיש שאנחנו אחראים לכל מה שאינו כשורה בעולם. כך, הדיכאון שלנו יכול להיתפס כמאשש את כל הפחדים האיומים ביותר שלנו בנוגע לעצמנו.
כך או כך, החיפוש אחר משהו להטיל עליו את האשמה נובע מן האמונה שלנו שאם אנחנו אחוזים בכאב, משהו לא בסדר, ואנחנו מרגישים שאנחנו חייבים למצוא דרך למנוע את הכאב ואת המצב שאנחנו שרויים בו.
שתי הפעולות הללו מסיטות את הכאב שלנו, ומסיחות את דעתנו מן המתרחש באמת. שכן, בין שאנחנו מאשימים את עצמנו או אחרים, גינוי הוא מכשול בדרך להיכרות האינטימית של חיינו ולהבנתם האמיתית.
לאכול את האשמה
סיפור זן מספר על נזיר צעיר שעבד במטבח של מנזר. בעת שקטף ירקות לארוחת הערב, הוא תפס מבלי משים נחש, קצץ אותו והוסיף אותו לארוחה - כל זה שלא מדעת. כאשר הגיש את ארוחת הערב, הגיעה החתיכה הגדולה ביותר של הנחש לקערתו של ראש המנזר. מלא חימה על כך שמצא בשר בקערתו, צעק ראש המנזר, "מה זה?" האיש הצעיר הסתכל בקערה, אכל את הנחש במהירות, והשיב "תודה רבה לך".
נהוג להתייחס אל הפעולה שהנזיר הצעיר נקט בסיפור כאל "אכילת האשמה". אכילת אשמה משמעותה שאנחנו צריכים לקחת את כל האשמה אל תוך - לא על - עצמנו. הסיפור הזה מלמד אותנו שאנחנו, כמו הנזיר הצעיר, יכולים לנוע אל מעבר לכל אשמה, אם נניח בצד את התשוקה שלנו להטיל את האשמה על אחרים או לקחת אותה במלואה על עצמנו.
כאשר אנחנו מרגישים שאנחנו נדחקים לקיר, אשמה היא אחת מהשיטות שבהן אנחנו נוקטים בניסיון לברוח. אולם, אף שמאפיין בולט של הדיכאון הוא התחושה הזאת של היות לחוץ אל הקיר, אשמה לא תעזור לנו. חיפוש עיוור אחר מישהו או משהו להטיל עליהם את האשמה יכול רק להשאיר אותנו עם ההרגשה שאנחנו חסרי ערך, בלתי מסופקים וכועסים עוד יותר.
במקום זאת, אנחנו יכולים לאכול את האשמה על ידי כך שנניח אותה בצד, ונבחן מה היא, במקום למה היא. אנחנו יכולים להפסיק לנסות להבין הכול, ולהפסיק לנסות לברוח מהרגשות ומהכאב שלנו. במקום זאת, נוכל לשוב אל הגולמיות והכאב של ההתייחדות עם מה שקורה לנו. בעשותנו זאת, אנחנו שוב מגלים שכאשר אנחנו מקבלים אותו כמות שהוא, דבר אינו נורא כל כך כפי שהוא מצטייר בעינינו כאשר אנחנו מנסים לברוח ממנו.
דרכו של הבודהה
בדרך כלל אנחנו בוחנים את הקשיים שלנו כדי להבין מדוע הדברים הם כמו שהם, ומצפים שהתשובה תבהיר לנו מה אנחנו צריכים לעשות. במקום זאת, אנחנו יכולים להביט לעומק ובשקט, בלי לחתור להבנה. אנחנו יכולים להתבונן מתוך סקרנות כבירה, רק כדי לראות כיצד הדברים עובדים. כאשר אנחנו עושים זאת, אולי נגלה שאין צורך לעשות דבר, ושדי בראייה נכוחה של הדברים כמו שהם. ואולי נגלה שהתשובה מופיעה מעצמה.
זהו תרגול כה בסיסי בבודהיזם, עד שהסוג הראשון של מדיטציה שבודהיסטים רבים מתרגלים נקרא ו?יפ??ס?אנ?ה, או מדיטציית תובנה. ויפסאנה היא צורה של התבוננות עמוקה אל תוך עצמנו ואל תוך הכאן-ועכשיו. המדיטציה הזאת מניבה הבנה חדשה, שיכולה לעזור לנו לחולל תפנית מסבל לאושר.
זה מה שקרה לבודהה בליל ההארה שלו. הוא העמיק להתבונן באופן הפעולה של הנפש והגוף שלו, בטבעו שלו. אם עשיתם מאמץ להתבונן אל תוך תוככם, אל תוך הדיכאון שלכם ואל תוך הסבל שלכם, או אז גם אתם למדתם אמיתות רבות על עצמכם ועל התגובות שלכם. אתם מסוגלים לחקור את המצב הזה שאתם נמצאים בו. אתם יכולים להמשיך לעמוד נכוחה, ללא מורא, מול העובדות החשופות של הדיכאון ושל הסבל שלכם. ייתכן אפילו שבבלי דעת, שיניתם את עצמכם דרך פעולת ההתבוננות הזאת. שיניתם את הדיכאון באמצעות הסתכלותכם המפוכחת והישירה בו.
מתוך הספר "דרך הזן בימי דיכאון" מאת פיליפ מרטין, שרואה אור בימים אלו בהוצאת "בבל" ו"ידיעות ספרים. "דרך הזן בימי דיכאון" הוא מדריך ייחודי המראה כיצד להקל על הדיכאון באמצעות התרגול הרוחני של הזן. פיליפ מרטין מתרגל בודהיזם יותר מ-25 שנה. במשך 20 שנה היה עובד סוציאלי פסיכיאטרי ומתאם טיפול והוא גם מנחה סדנאות.
