האקדמיה מסרבת ללמוד

"מאות חוקרים ומדענים ישראלים הוחזרו השנה מכל קצוות תבל ארצה היישר אל שש האוניברסיטאות הישראליות המדורגות בין 20 הטובות בעולם. בתוך כך גדלו תקציבי המחקר בעשרות רבות של אחוזים, הוקמו ספריות חדשות, אחרות שופצו והן מהמובילות מבין אחיותיהן בעולם. תוכנית בעלות של מיליונים נחנכה גם היא השנה במטרה להעניק מלגות לימודים וקיום לאלו הלומדים במדעי הרוח, הן לתואר ראשון והן לתארים מתקדמים. התוכנית תבטיח ודאי את העובדה שתחומי ידע כגון ספרות עברית, היסטוריה של עם ישראל, לשון עברית ועוד תחומים רבים הייחודיים למדינת ישראל לא ייכחדו מן העולם. הפקולטה החמישית לרפואה גם היא נחנכה, זאת בכדי להתמודד עם המחסור הגדול הצפוי ברופאים בישראל, וכבר בעוד ארבע שנים יצטרפו למעגל התעסוקה עוד מאות רבות של רופאים. מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל פורחת. הזהב השחור שלנו הוא ההון האנושי”.

זו היתה צריכה להיות פתיחה שגרתית למאמר הסוקר את מצב ההשכלה הגבוהה בישראל ערב שנת הלימודים החדשה. מנגד, סבלו הסטודנטים משביתה אחרי שביתה, ממרצים מתוסכלים, מספריות מתפוררות, מסגירת קורסים שלמים, וכבונוס לציון הסופי גם אווירת נכאים אמיתית, שלא פסחה בשנה האחרונה כמעט על אף פקולטה בישראל. כל זה קורה אחרי שוועדה ישבה על המדוכה ובדקה את מצב ההשכלה הגבוהה. ישבו בה נציגי אוצר, מערכת ההשכלה הגבוהה והמערכת הציבורית לדרך, עמד בראשה אברהם (בייגה) שוחט, והיא סיימה עבודתה ביולי 2007. אלא שמאז דבר לא השתנה. למעשה, המצב אפילו החמיר.

בתוך פחות משני עשורים הוכפל מספרם של הסטודנטים באוניברסיטאות ובמכללות בארץ, וכיום לומדים בהן כ- 250 אלף סטודנטים. כל זאת בזמן שמתחילת שנות האלפים הורידה המדינה את תקצוב הסטודנטים בכ-20%. רוב מסיימי התואר השני אינם מגישים עבודת תזה: בשנת הלימודים תשס"ו עמד הנתון על 65% המסיימים את התואר השני ללא עבודת גמר, לעומת 27% לפני כ-15 שנים. אלא שהבעיה מתחילה עוד קודם לכן: כמחצית מתלמידי ישראל אינם זכאים לתעודת בגרות בעת סיום לימודיהם התיכוניים. בנוסף, 20% מהזכאים לבגרות אינם מתקרבים אפילו להגשת מועמדותם לאוניברסיטאות. אחוז הסטודנטים הערבים מקרב הלומדים לתואר ראשון נמוך במיוחד והוא עומד על כ- 10%.

עד לפני ארבע שנים נקלטו במערכת ההשכלה הגבוהה כ-400 אנשי סגל חדשים מדי שנה. היום נקלטים רק כ-100 כאלה, זאת מאחר שהתקנים הורדו ולאוניברסיטאות לא נותר כסף למחקר. גילם הממוצע של מקבלי תואר שלישי במדינת ישראל הוא 34, אך הדוקטורנט יהיה כבר כמעט בן 40 עד שיתקבל כחבר סגל אקדמי מן המניין. לא זו בלבד שאין לדור הצעיר בארץ יכולת לתכנן את עתידו האקדמי בארץ, שכן אין הוא יודע אם יהיו מספיק תקנים בכדי לקבלו כחבר סגל מן המניין, גם זמן ההמתנה שעליו לעבור מרגע קבלת התואר השלישי ועד להבטחת מקום העבודה שקול לנצח.

פתיחתה של שנת הלימודים האקדמית גם עומדת בסימן שאלה, כמובן, עקב איומי שביתה. "שחטו אותנו עד העצם", אמרה לי השבוע, זהר, סטודנטית לביולוגיה באוניברסיטה העברית, “רק תנו לי לסיים את שלוש השנים האלו של התואר בשקט, ולברוח מפה”. לאן? "למקום שרמת ההוראה בו גבוהה יותר, היחס לסטודנט טוב יותר, ובעיקר למקום בו אוכל לתכנן את חיי לטווח מעט יותר ארוך. חשבתי שאני ציונית, אבל מסתבר שכשמדובר בהשכלה שלך זו סתם מילה ריקה מתוכן".

בשבוע שעבר התכנסה ועדת החינוך של הכנסת לישיבת חירום בנוגע לפתיחת שנת הלימודים האקדמית. בישיבה נכחו בין השאר, נציגת האוצר ויו"ר הועדה לתכנון ותקצוב של מערכת ההשכלה הגבוהה. זה לא סוד שהם מקיימים כבר חודשים משא ומתן בכדי למצוא פתרון למשבר, אלא שניכר היה כי הם חשים שאם עד כה לא הצליחו למצוא פתרון, ודאי שלא שווה להתאמץ באופן מיוחד בתקופה הסמוכה לפתיחת השנה האקדמית. יו"ר ועדת החינוך, ח"כ מיכאל מלכיאור, זעם וכמעט התחנן בפניהם שאולי בכל זאת, במחילה מכבודם, יואילו להתכנס גם בתקופת החגים. זה לא קרה. המו"מ יתחדש ככל הנראה אחרי החגים. גם אם המו"מ יצליח והשנה תיפתח במועדה, בכיתות הלימוד לא תהיה תחושה חגיגית. נכון לעכשיו, באקדמיה הישראלית מושל הדכדוך.