עברו חודשיים מאז שהבאנו לבלונדינית אח קטן. התוכנית פעלה פחות או יותר כמתוכנן הנסיכה עשתה שרירים, נזכרה שהיא לא אוהבת ספורט ונרגעה. הגונזרמן הקטן בינתיים משתלט על הבית, מצחיק אותנו ומעצבן אותה. מושך בצמות, באזניים ובקרסוליים, ואז מלקק ומנשק אותה. היא משחקת אותה אדישה ונהנית מכל רגע.
חוץ מנביחות וריבים על צעצועים ועצמות, בין עבודה, לארבעה טיולים יומיים להגנה על החתולים, הכל זורם על מי מנוחות. רואים שהנסיכה באמת בוגרת, ויודעת להתעלם מאח שלה הרעשן כשצריך. והוא, כמו כל בן זקונים, עושה, פחות או יותר, מה שבא לו. הוא מפרק חבילות שלמות של נייר טואלט (32 גלילים ב-15 דקות), נובח על רוטוויילרים ועל קשישים, קופץ על המיטה ברגע שאנחנו יוצאים מהבית, הופך את הפח רק כשהוא מתמלא, ומתפנק על כולם כמו הגור שהוא. אבל יום אחד, קרה משהו נורא, משהו ש(משום מה) לא ציפינו לו. משהו שהרעיד את עולמנו.
אלוהים ישמור
הילד התחיל לאונן. תמיד דגלנו בפתיחות, תמיד אמרנו לו ולנסיכה שאיתנו אפשר לדבר על הכל, שיעשו מה שהם רוצים כל עוד הם לא מסתירים מאיתנו. אבל לאונן לנו בסלון?! מול העיניים שלנו?! אתה עוד ילד, הרי יש לך את כל החיים בשביל זה. למה להעמיד את אמא במצב מביך כל כך? ומה אחותך אמורה לחשוב?
אז נכון, זה טבעי, ובריא, ובלתי מזיק. אבל אתה עוד תינוקי קטן וחמוד. יש לך את כל הנקבות בגינה להשתעשע איתן, הצלנו אותך מהמכלאה וזאת הדרך שלך להודות לנו? מה הלאה, תתחיל להגיד שאנחנו לא מבינים אותך, תנעל את עצמך בחדר, תלבש שחורים ותשמע מטאל בפול ווליום? רצינו אח קטן וקיבלנו חרמן גדול. לכריות ולבובות שלום, אבל הלכה לנו התמימות.
עכשיו גונזי, לך לחדר ותחשוב על מה שעשית. ושלא תעז להתקרב לרגליים שלנו. או של אחותך החורגת.
ובשבוע הבא: גונזלס - הכלב טרנסווסטייט הראשון