אירופה אדומה? בסה"כ סיבוב שלישי

ההישג היפה של הפועל ת"א השכיב את הכדורגל הישראלי על ספת הפסיכיאטר. והאבחנה: מניה דפרסיה. עוד לא הוציאו חמישה ימים את נשמתם, עוד לא יבש הדיו על מאמרי ההספד לכדורגל הישראלי ולנבחרת, עוד לא נפסק מבול דמעות התנין על הנבעכיות והלוזריות של בחורינו המצוינים וכבר מתעופפת הנפש בחוסר פרופורציה ומתגבהה לו האגו מעל לממדיו, בשל ניצחונה של הפועל ת"א.

כמו חבורת מוכי גורל הממתינה בשקיקה לרגע של נחת, לפירור אחד מצלחת המזל והשמחה, כך מגיב ציבור אוהדי הכדורגל בישראל על המעבר לסיבוב השלישי (בסה"כ) בגביע אופ"א. וכבר "אירופה אדומה" ו"נבחרת ישראל באדום" ו"הפועל ת"א כבשה את לונדון" ועמודי החדשות מתפוצצים בכותרות ענק. והנה שביט אלימלך – שאכן שיחק את משחקו הטוב ביותר – זוכה לקבל את הציון 10 משני העיתונים הגדולים וכבר יש תמימות דעים באירופה כי מדובר בשערורייה ספורטיבית – לא פחות – ששביט אינו עומד בשערה של מנצ'סטר יונייטד.

וכבר כל המדינה, כמוכת אמוק, ששה וצהלה – "אחיו המפגר של דוד מול אחיו המוצלח של גוליית" מוצא בן כספית אנלוגיה לסיפור התנ"כי. וכבר "נס" ו"חוויה שלא תיאמן", "שיא השיאים" ואפילו דרור קשטן מחייך.

וכל הדברים האלה אינם באים להפחית ולו במעט מהישגה הספורטיבי היפה של הפועל ת"א, אשר ניצחה, כנגד הסיכויים הסבירים, מועדון מתוקשר ועשיר ממנה. וכל הדברים שנרשמו עד פה אינם באים להמעיט מיכולתם הטובה של כל שחקני הפועל, או מניהול המשחק המצוין של קשטן. אבל ככל שהתשבוחות וההשתאות על הכרעתה של צ'לסי גדולים ומוגזמים יותר, כך צורמת האמירה המוטמעת בין השורות של דברי המשבחים – אנו מדינת כדורגל אומללה ועלובה, שניצחון מקרי על ענק כדורגל אנגלי הופך אצלה לחדשות ראשיות.

שכן מתן הציונים המוגזמים לכל שחקני הפועל ת"א, מגמד אותם במקום לרומם אותם. הוא מרמז כי אכן מדובר באחיו המפגר של דוד, שהתמודד מול ברזיל של 1970 – לפחות – ויכל לה. והרי לא כך היא. בסיכומו של יום, הפועל ת"א היא קבוצת כדורגל טובה. היא קבוצה טובה, בדיוק כשם שצ'לסי, על שלל כוכביה, מצויה בתקופה בינונית מאוד, במשבר זהות וככל הנראה גם לקראת סוף דרכו של המאמן רניירי. התיקו המכובד בלונדון ובטח הניצחון בתל-אביב, יותר משהם מעידים על נס חד פעמי, בלתי משוער להתקיים, מרמזים כי הפערים בין שתי הקבוצות אינם באמת כה גדולים.

צ'לסי הוא אמנם מועדון עשיר מאוד, בעל מסורת בליגה האנגלית הראשונה והישגים מכובדים באירופה, אולם נכון להיום, פער היכולת בינו לבין הפועל ת"א רחוק מלהיות כה מוגזם, כפי שמלמדות תרועות התדהמה. לאחר 180 דקות של כדורגל, ניתן לקבוע בביטחון כי מדובר בשתי יריבות שוות למדי בכוחן. כמובן, שעל פניו, השתייכותה של הפועל ת"א לליגה הישראלית האפורה והדלה בהישגים היא שהופכת את תוצאת המאבק לכה מרעישה. אולם בפועל, מכבי חיפה של גיורא שפיגל והן זו של דושאן אורין (בגביע המחזיקות), חצו כבר את רוביקון הסיבוב השלישי והארץ געשה פחות. רק כפסע היה בין מכבי ת"א של קשטן עצמו לבין ליגת האלופות, ורק רשלנות ארגונית מנעה ממכבי חיפה של גרנט להתמודד מול ליברפול הגדולה על אותו כרטיס מיוחל. רוצה לומר: היו דברים מעולם.

נדמה כי הגיעה השעה שנדע לקבל את מפלותינו בפרופורציה הראויה, כמו גם את ניצחונותינו – גם אם בשמחה – לפחות בשמץ של טבעיות. קרוב לוודאי שהסמיכות לסטירה הלאומית שהוחטפה לנו ברמת-גן, הפכה את הישגה של הפועל אמש, לכה מתוק עבור רבים. אבל אם חפצי נורמליות אנו, ולא תנודות כאוטיות של מטוטלת רגשית מטורפת, ראוי כי נדע לקבל את המעבר לסיבוב השלישי (בסה"כ) בגביע אופ"א בשמחה שבצידה הבנה כי יש כדורגל בישראל וכי מדי פעם יעלה ברגלינו לגבור על קבוצות מפורסמות מאירופה, בשל הסיבה הפשוטה שבאותו יום נתון, הכדורגל הישראלי שיחק טוב יותר.

לוקומטיב מוסקבה נראית על פניו הגרלה שהיא הרע במיעוטו עבור הפועל ת"א, אבל גם כאן מדובר בקבוצת כדורגל טובה, שרק לפני מספר ימים נצחה את ריאל מדריד ומשחקת באחת הערים הקרות באירופה. מכבי חיפה וניר דוידוביץ' כבר חזרו משם מוכים ויש לקוות שהפועל, על שלל שחקניה המזרח אירופאיים, תמצא את הדרך להתעלות גם הפעם.

יכול מאוד, אם להתבטא בעדינות, להיות שיש מחסור בחלוצים טובים בכדורגל שלנו, אבל שימו לב לרשימת שוערינו: דודו אוואט, ניר דוידוביץ', איציק קורנפיין ושביט, שביט אלימלך. האמנם, עומק אירופאי בכדורגל הישראלי?