שוויון זכויות לפני דו קיום

התיאורים השבים וחוזרים על עצמם בימים האחרונים, בהקשר של המאורעות הקשים בעכו, משעשעים למדי. "הדו קיום בעכו "נחרב"!" מבחינתי, זה מרגיש הזוי ביותר – האם היה בכלל דו קיום לפני?

כבר שנים רבות המושג הזה הפך להיות בלתי רלוונטי עבור האזרחים הערבים ואף מקור ללעג, וזכה לשם החיבה "דוקי". ה"דוקי" הזה, שהרוב היהודי ניסה לכפות עלינו, בתנאים ובמידות שלו אינו מקובל עלינו. ה"דוקי" של הסוס ורוכבו אינו מתאים לנו.

אחוז גדול מהאזרחים היהודים (על פי סקרים) הם שונאי ערבים, חלק אחר מאמין בדוקי. האחרונים, לצערנו, חיים באשליה – הדוקי מבחינתם הוא היכרות כלשהי עם כמה מילים בערבית, או מפגש עם ערבי בתור לקוח או ספק, עובד-מעביד וכו'. יש גם את אלה שנוהגים לקנות אצל ערבים בזול, או לנגב חומוס אצל ערבים. את כל המקרים הללו מתאר המשפט הנחמד "יש לי חבר ערבי". בזה מסתכם הדוקי.

הרבה שנים היינו עדים למפגשים למיניהם בין ערבים ליהודים. ילדים ערבים שהנחיתו עליהם מפגש עם ילדים יהודים באמתלת תוכניות "הדו קיום", מבלי שיוכלו לבטא את עצמם כראוי (כמובן שהעברית תמיד תהיה שפת ההתקשרות). חלקם אף שיחקו כדורגל ביחד ונגנו בכלי מוסיקה ביחד. מפגשים אחרים התקיימו בין משפחות ערביות ויהודיות – אכלו ביחד, שמעו מוסיקה ביחד, טיילו, מה לא עשו ביחד. רק דבר אחד לא: לא דיברו פוליטיקה. פוליטיקה, ובצדק, תמיד מקלקלת את אווירת הדוקי.

במפגשי הדוקי האלה נפגשות שתי מציאויות שונות לגמרי, עם נרטיבים שונים ופער עצום בכל תחומי החיים, ועל מציאויות אלה – שבסופו של יום כולם חוזרים אליהן – כלל לא צריך לדבר. הן ישתנו מעצמן – העיקר ש"יש לי חבר ערבי". טונות של כסף נשפכו, אלפי מפגשים כאלה נעשו, וכשלו. מפגשים אלה נמנעו מלעסוק בסוגיות האמיתיות – כן, הפוליטיות, ושכחו שעם כל הכבוד לכוונות הטובות, יש מדיניות המפרידה בין שני הצדדים ויש צורך לשנותה. גם המפגשים שאכן השכילו להיבנות בצורה מעמיקה ורגישה ולדבר פוליטיקה, היו מעטים מדי בכדי לשנות.

בעכו ובערים מעורבות אחרות, מעולם לא היה דו קיום. אפילו בחיפה שמתגאה בהיותה מלכת הדו קיום, סיור קצר של 30 דקות, שיכלול השוואה בין התנאים של השכונות הערביות והיהודיות, יעיד על סוג הדוקי הקיים.

כך גם ברמלה, לוד, יפו, וערים אחרות. כך גם בנצרת עילית, שה"איום הערבי" הופך בה למטרד המדיר שינה מעיני התושבים, עד כדי כך שאלו הקימו רשימת בחירות שמטרתה להדוף את "האיום הערבי" הזוחל לעירם. עיר שהיא בעצמה בנויה על אדמות הכפרים הערבים השכנים ואדמות העיר נצרת. ועוד לא הזכרנו את הגדרות שהוקמו ברמלה ולוד בין שכונות ערביות ויהודיות מפני ששכונות הערבים האלה מפריעות לנוף! לדוקי אכן פנים רבות ומגוונות.

מצחיקה הייתה גם התגובה של אחד מהחברים היהודים שלי לאירועי השבוע האחרון בעכו, ניסינו לחשוב על פעילות, והוא הציע לחשוב על פעילות לבניית אמון מחדש בין התושבים הערבים והיהודים. תשובתי היתה – למה זה אמור לעניין את ערביי עכו עכשיו? כעת, כשיש איום קיומי עליהם, ומספר משפחות חסרות קורת גג ונמנע מאיתן לחזור לבתיהם – למה בניית האמון אמורה לעניין אנשים במצב כזה? שוב הלוקסוס היהודי מתבלט! וחוץ מזה, איך בונים אמון אחרי משבר כזה? האם שוב יוצעו מפגשים בין יהודים וערבים, עוד טיולים משותפים, עוד משחקי כדורגל? אולי גם נביא מומחים ליישוב סכסוכים מכל העולם?

תמיד אמרנו, לפני הדו קיום צריך קיום! הקיום במובנו הרחב ולא הצר – כלומר הקיום הקולקטיבי כקבוצה לאומית ילידת הארץ הזאת שדורשת שוויון מלא, אזרחי ולאומי, זכויות אזרחיות וקולקטיביות, חלוקה צודקת של משאבים, ומציעה שותפות אמיתית ומלאה במדינה ולא חיסול היהודים כפי שלהרבה נוח לחשוב.

כל עוד הממסד לא מפנים עובדה זו, והרוב היהודי ממשיך להתחבא אחרי תחושת האיום המתמיד, כל עוד נמשיך לזחול למדיניות הפרדה גזענית-אפרטהייד ויצירת גטואיזציה, וכל עוד לא יפתרו הסוגיות הפוליטיות המרכזיות שקשורות לזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני באשר הוא נמצא (בשטחים, בתוך ישראל ובפזורה), הדוקי שמחפשים כאן ימשיך להיות אשליה שתתנפץ מדי פעם בפנים של כולנו.