במשך שנים רבות התמקד הויכוח על עתיד השטחים סביב שני טיעונים עיקריים, מימין ומשמאל: הדמוגרפיה מול הביטחון. מחד, טענו אנשי השמאל כי עלינו למהר ולהגיע להסדר כלשהו, אחרת בעוד שנים לא רבות נמצא עצמנו מיעוט יהודי בשטח שבין הירדן לים. מיעוט שייהפך גם למיעוט פוליטי לאחר שבאופן בלתי נמנע לא נוכל עוד שלא להעניק זכויות אזרחיות לערביי השטחים. מנגד, נופפו מולם מתנגדי ההסכמים למיניהם בטענה כי "זה יתפוצץ לנו בפנים": אי אפשר לסמוך על הפלסטינים שיטפלו בעצמם בטרור, מכיוון שהוא רק חלק במאבק הרחב שלהם כנגד עצם קיומה של מדינת ישראל.
הכישלון הברור של הסכמי השלום למיניהם עם הפלסטינים, כמו גם של תוכנית ההתנתקות, הותירו את 'מחנה השלום' מרוקן מפתרונות מעשיים לאותה סכנה דמוגרפית, ולכן אנחנו עדים לאחרונה לכך שמסעות קידום המכירות של "השלום" הפכו למסעות ההוקעה של ציבור המתנחלים. המתנחל באשר הוא הפך ל"אחר", שלא לומר לאויב של הציבור הישראלי: הוא אשם באלימות הגואה ברחובות כי הכיבוש משחית, הוא אשם בשנאת הערבים והעולם אלינו כי הוא מדכא את הפלסטינים, הוא אשם אפילו במצב התשתיות כי "הכסף הולך לכבישים למתנחלים". ההוכחה הניצחת לכל זה היא בחטא העליון, כאשר קומץ הזויים מכים חיילים ומנקבים את צמיגי מכוניתם.
נפש יהודית מסורסת
מנגד, למרות ההוכחה הניצחת לצדקת טענותיהם לגבי ההתנתקות ובכלל, לא הצליחו המתנחלים לתרגם זאת לכוח ציבורי ופוליטי, ונשארו במידה רבה מאוד בעמדה מתגוננת, מסתגרת ומתנצלת. פעילותה של "מנהלת ההסברה" החדשה עושה בדיוק את ההפך - היא יוצאת למתקפה. מתקפה על ליבו של הציבור הישראלי ועל נפשו. נפשו היהודית שסורסה במערכת חינוך כושלת, דוכאה בגלובליזציה דורסנית והושחתה על ידי עסקנים פוליטיים חסרי בושה. הצלחה של מסע פרסום "יהודי" שכזה יכולה לחולל שינוי עמוק ולהוות שובר שוויון במאזן הכוחות הפוליטי שבין הימין לשמאל.
לכן כולם קופצים. מסע הפרסום היהודי מעמת את החברה הישראלית עם זהותה היהודית, ועם "אמיתות" שנתחבבו עליה: שתי מדינות לשני עמים, אין משמעות לשטח, אי אפשר לטפל בבעיות החברתיות עד שלא נסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ועוד. הוא לוקח ממנה את "האחר", מנפץ את עגל הזהב של התקווה הגדולה לשלום הוא לא יגיע, ואם כן, הוא יגיע במחיר יקר של ויתור על חלק מעצמנו. הייתי רוצה שתגובת הנגד תהיה מסע פרסום נגדי של השמאל: מדוע, לעזאזל, צריך לוותר על שטחי יהודה ושומרון? מבחינה ערכית, לא משיקולים של תועלת רגעית או "אין ברירה"? האם מסע ההסברה "הדמוקרטי" ישכנע את הציבור הישראלי? נראה לי שלא.
כפי שאמרה פעם שופטת בית המשפט העליון דורית דורנר, מדינת ישראל לא הוקמה על מנת לקדם את ערכי הדמוקרטיה, אלא את העם היהודי וערכיו. כך חשים גם מרבית האנשים - צריך לשמור על זכויות האדם, לכבד את החוק ולשאוף באופן בסיסי לשלום. אבל כל זה צריך להיעשות מתוך זהות ערכית מגובשת היודעת לענות היטב על השאלה מי אנחנו ומהי זכותנו על הארץ.
* הכותב הוא יו"ר מנהלת ההסברה של מועצת יש"ע