אירועי יום כיפור בעכו מעוררים מחדש את הצורך לבחון עד כמה באמת מסוגלת מדינת ישראל לראות את עצמה כישות אחת בעלת מכנה משותף בסיסי אחד הרצון לחיות בארץ ישראל והמוכנות להגן עליה מפני כאלה הרוצים לחלקה, לפוררה או לסלק ממנה את הרוב היהודי. יתר על כן, האירועים בעכו מחייבים את בחינת יכולת העמידה של מדינת ישראל להתמודד מול אותו כוח אידיאולוגי דתי המאיים עליה מבפנים ומבחוץ. בהסתכלות רטרואקטיבית לאירועי אוקטובר 2000 ניתן לראות כי ניצני האימפוטנציה השלטונית שלנו אז, הולידה את ההתלהטות בעכו, ותרשו לי להעריך כי לא תמו כל פלאיה של תנועת ההתנגדות האסלאמית, שנולדה בחטא החובה להגן על זכותו של המיעוט תוך שכחה ואולי עיוורון המחייב לקיים את זכותו של הרוב, וכי אנו צפויים לאירועים נוספים וקשים יותר.
התנועה האסלאמית הקיצונית בראשות השייח' ראאד צלאח, אשר מיהרה להציע את עזרתה לתושביה הערביים של עכו, ידעה כי בכך היא נותנת חסות למתנגדים ולפורעים ומתגמלת אותם. התנועה האסלאמית המעודדת את ההתנגדות לשלטון הישראלי, לא זכתה מעולם לטיפול הראוי על מנת להוציא אותה מחוץ לחוק בשל שלילת זכות קיומה של מדינת ישראל ובזכות תמיכתה הגלויה בארגוני טרור ובמעשיהם. התנועה האסלאמית מנצלת מדי יום את פריצותה של הדמוקרטיה הישראלית שלא מצאה את הדרך להגן על עצמה, ומשתלטת על הציבור הערבי אם דרך השתתפות בבחירות הארציות והמוניציפאליות ואם באמצעות המוסדות הדתיים הממומנים ע"י משרדי הממשלה השונים. על אף החיבור הפוליטי, התנועה האסלאמית לא נרשמה כארגון, תנועה או מפלגה ופעיליה אינם חברים במסגרת פורמאלית כלשהי. ערפול מכוון זה נועד להעניק לתנועה האסלאמית חסינות מפני זרועות החוק של השלטון.
לא כל הערבים בישראל שותפים למהלכי ההתנגדות וההסתה של התנועה האסלאמית. רובם נגררו ומשתפים פעולה כתוצאה מלחץ חברתי ודתי, ובזכות המצוקות היומיומיות הנובעות מהיעדר השקעה של השלטונות, לאורך שנים רבות, בתשתיות ובטיפוח האוכלוסייה הערבית. הזנחת האוכלוסייה הערבית בנגב ובגליל הניחה את המסד להשתלטותה של התנועה האסלאמית. האוכלוסייה הבדואית והערבית בנגב "נכבשה" ללא קרב כמעט כליל. בגליל, מאז אירועי אוקטובר 2000 ובתהליך מזדחל עד עצם ימים אלה, פורסת התנועה האסלאמית את כנפיה על יישובים רבים תוך כדי קרב מופגן ומוחצן וללא תגובה הולמת. גם אותם תושבים ערביים ובדואים שנמנעו עד היום מלחבור לתנועה האסלאמית מוצאים עצמם נדחפים לזרועות "המאהב האסלאמי" המייצר תחושת חידוש ותקווה.
המשטרה לא ערוכה להתמודד עם אירועים שכאלה
חוסר האונים,חוסר היכולת וחוסר הרצון של משטרת ישראל להתמודד עם אירועים שכאלה תורמים להעלאת מפלס המוטיבציה של פעילי התנועה האסלאמית. משטרת ישראל הבונה את כוחה לפי נוסחת היחס של שוטר / תושבים, לא בנתה את הכוח להתמודד עם אירועים שכאלה. שוטרים טובים ככל שיהיו, המתגברים מאזור המרכז את התחנות המקומיות בנגב ובגליל, לא יכולים לטפל באירועי דמים דוגמת אלה שהיו ואלה שיבואו. המשטרה חייבת לבנות את הכוח אל מול האיום ואל מול פוטנציאל ההתדרדרות ולהישען על שוטרים שאינם בני אותם יישובים ערביים שבגזרה. קשה לשוטר מקומי לצאת נגד קרוביו וקשה לא פחות משימתו של שוטר המורגל לטפל באירועי יום שישי בדיסקוטקים בת"א להתמודד עם מאפייני לחימה בטרור אסלאמי מקומי.
מדינת ישראל לא השכילה לאורך שנות קיומה לייצר הזדהות של האוכלוסייה הערבית עם המדינה היהודית, למרות שחלק חשוב מן האוכלוסייה הערבית היה שותף למאמצי בניין הארץ ולקח חלק בהגנה על קיומה. במקום לייצר שותפות וזהות אינטרסים הוזנח נתח נכבד מן האוכלוסייה הערבית ונדחק לפינות אפלות המאיימות על שלמותה של הארץ ועל שלטון החוק. הזנחה זו חייבת להיפסק! "הכיבוש מחדש" של מדינת ישראל צריך להיעשות בשלושה מישורי פעילות דחופים. האחד, פיתוח היישובים הערביים, טיפוח התושבים ושילובם כחלק מהאזור בו הם חיים. השני, הגדרת "מס ההשתייכות" לאזרחות בישראל, וטיפול ביד חזקה ונחושה כנגד מפירי החוק. והשלישי, הוצאה מחוץ לחוק של התנועה האסלאמית, ממש כפי שנעשה במקרה של תנועת כך בראשות הרב כהנא.
האינתיפאדה הראשונה שפרצה בשלהי 1987 והאינתיפאדה שהחלה בספטמבר 2000, גרמו לרדיקליזציה שבמהלכה התגברה התנגדותם של ערביי ישראל למדינת ישראל, חוקיה ומוסדותיה. בהנחה שהמאבק הישראלי פלסטיני לא תם, בעיקר על רקע התחזקותם של החמאס והחיזבאללה, יש להניח כי פוטנציאל ההתלקחות הפנימי גדול לא פחות מפוטנציאל המלחמה נגד החמאס והחיזבאללה, המהווים מודל לחיקוי לחלק נכבד ממובילי ומעצבי דרכה של התנועה האסלאמית. שותפות גורל בין גורמים אסלאמיים קיצוניים חיצוניים לבין גורמים דומים מבפנים עלול להעמיד אותנו בפני חלוקה בלתי אפשרית של ארץ ישראל. את מחזות ההפגנה והשנאה של יום האדמה המצוין ב-30 למרץ מדי שנה מאז 1976, צריך להפוך ליום אותו יציינו ערביי ישראל כיום שבו נחתמה שותפות מחודשת לחיים על אדמתה של מדינת ישראל. במסגרת "הכיבוש מחדש" של מדינת ישראל, מן הראוי לחזק ולמצות את הקשר שעדיין מחזיק מעמד עם חלק מהבדואים, הצ'רקסים, הדרוזים והערבים הנוצרים. למרות העיסוק המוגבר בימים אלה במצב הנכסים בכיסנו ובחשבונותינו בבנק, כדאי יותר מתמיד לדאוג לנכס העיקרי שלנו ארץ ישראל.
תא"ל (מיל') צביקה פוגל הוא ראש המועצה הממונה בטובה זנגריה