שמונה שנים אחרי כניסת הרפובליקנים לבית הלבן, אמריקה תקועה בבוץ. המשבר הכלכלי מעמיק בבית ומאיים להתפשט ולחולל שמות גם מחוץ לגבולות ארה"ב. שבע שנים לאחר טרור ה-11 בספטמבר, שום מעגל אינו נסגר. במערה המרוהטת שלו, אי-שם באפגניסטן או בפקיסטן, מצחקק אוסמה בן לאדן. מה שהחל כהתקפה שלו על סמל הקפיטליזם המערבי, גרר את ממשל בוש להתגוששות חסרת כל תכלית בעירק ולתסכול עמוק.
כאשר זו התמונה הנשקפת, קל מאוד להבין את מצוקתו של הצמד הרפובליקני שמבקש לרשת את בוש. הם אינם מצליחים לשווק לבוחרים סדר יום קונסטרוקטיבי לשיקום - לא בעירק ולא בוול סטריט. וכך, פונים השניים, מקיין ופיילין מן הבוץ העמוק אל הרפש. המטרה: ברק אובמה, כמובן.
לנו הישראלים הטקטיקה הזאת מוכרת למדי. כבר נתקלנו בפוליטיקאים שמקדמים את עצמם על ידי הכפשת יריביהם בטענה שהם "יושבים עם טרוריסטים." פוליטיקאים לגיטימיים אצלנו העלימו עין ואטמו אוזניים כשאוהדיהם צרחו ונפנפו כרזות שמסיתות לרצח פוליטי. האם יש למי מאיתנו ספק לאן עלול להיגרר קמפיין נגטיבי שכולל טקטיקות של הטחת בוץ והכפשה מבית מדרשם של הארתור-פינקלשטיינים?
יש לקח אחד שנלמד כאן היטב אבל הספיק כנראה להימחק, ברבות השנים, מן הזיכרון הקולקטיבי האמריקני. 40 שנה חלפו מאז שנרצחו רוברט קנדי ומרטין לותר קינג. לקחים בסיסיים שהופקו במקומות אחרים בעולם, בין השאר בארץ, אינם באים לידי ביטוי בנאומים ובחלק ממעשיהם של ג'ון מקיין ושרה פיילין, שמנהלים כעת קמפיין מלוכלך וחסר מעצורים נגד אובמה.
לפני 20 שנה עלה בידיו של ג'ורג' בוש האב לגבור על יריבו הדמוקרטי, מייקל דוקאקיס, בין היתר בזכות הכפשות אודות כוונות שיש כביכול לדוקאקיס לשפר את תנאי מאסרם של רוצחים ואנסים. בדמגוגיה פרימיטיבית למדי, הצליחו הרפובליקנים להציג את דוקאקיס כפטרונו של אנס ורוצח אלים בשם וילי הורטון, והנזק לתדמיתו היה חסר תקנה. זו אינה חלילה מחלה רפובליקנית בלבד. גם מועמדים דמוקרטים ידעו לפנות אל ערימות הרפש במרוצים לנשיאות. כך, למשל, ב- 1964, ניצל הנשיא המכהן לינדון ג'ונסון מספר הערות בלתי שקולות של יריבו, בארי גולדווטר, והציג את המפלגה הרפובליקנית כגוש מטורף שחותר כביכול לעבר שואה גרעינית.
משת"פ בשירות הטרור?
בפוליטיקה אין לאף אחד בלעדיות על הטחת רפש. ועם זאת, בפוליטיקה האמריקאית מעולם לא נשקף כיעור מסוכן יותר מהבוץ שנזרק בימים אלה לעבר אובמה, במיוחד מידיה של מושלת אלסקה פיילין.
הגיעו הדברים לידי כך, שבימים האחרונים ניסו פיילין ומקיין לחבר את שמו של אובמה לטרור השמאלני שפקד את ארה"ב בשנות השישים הסוערות. לא פחות. הרפובליקנים מנצלים מפגש קצרצר שנערך לפני שנים בין אובמה לבין רדיקאל לשעבר בשם ויליאם איירס. יהיו מן הסתם מי שיטענו שמדובר בהאשמה לגיטימית, שהרי המפגש הזה אכן התקיים. אבל לנסיון הציני הזה, לצייר את אובמה כמשת"פ בשירות הטרור, מצטרפת התנהגות מכוערת במיוחד באסיפות הבחירות של הרפובליקנים.
מקיין נמנע באחרונה מלצנן את סערת הרגשות של תומכיו, כאשר איפשר להם שוב ושוב להטעים בהיגוי אנטי-ערבי את שמו האמצעי של אובמה, חוסיין. אם לא די בכך, חוזרת בימים האחרונים סצינה חמורה ומסוכנת באסיפות הרפובליקנים. אוהדים מתלהמים קוראים בקול "מוות לאובמה הטרוריסט!". אם יש קריאה שחלה חובה על מועמד לנשיאות להסתייג ממנה זו הקריאה. הסתה פשוטה וברורה למוות. על פי הדיווחים בתקשורת האמריקאית, מקיין משדר לנאמניו מסר דו ערכי, של דרישה לריסון מצד אחד, אבל הכפשות חוזרות ונישנות מאידך. לעומתו, יש עדויות לכך שפיילין מאפשרת לאלימות המילולית לבוא לידי ביטוי, אם לא ממש מדרבנת אותה.
אחת המסקנות היותר מצערות במגמה המסתמנת כעת בקמפיין הרפובליקני היא שרבים בארה"ב ובעולם ראו בנוכחות הנשית המתחזקת במירוץ הנוכחי לנשיאות סוג של הבטחה לסגנון אחר. שרה פיילין היא כנראה האשה האחרונה שמסוגלת לבשר על תחילתו של עידן כזה. השקפתה בוסרית; הופעותיה מתלהמות; גודש כזה של הסתה לא נשמע בפוליטיקה האמריקנית מאז שאנשי הדרום קראו למותו של אברהם לינקולן במרוץ לנשיאות של 1860.
אין כאן תרומה אמיתית של פיילין לסיכויים של מפלגתה לנצח. מה שעלול חלילה להיתרם זה רק הסיכויים של אובמה לפגוש בגורל הטרגי שמצא את לינקולן, את מרתין לותר קינג ואת יצחק רבין. גשר של תקווה להעצמת הנשים היה אמור להוביל את פיילין מן הטונדרה באלסקה אל מדשאות וושינגטון. מה שהולך ונבנה כעת בתרומתה אלה רק חומות של שנאה.
ד"ר מתיו סילבר הוא ראש החוג ללימודים רב תחומיים במכללה האקדמית עמק יזרעאל.