כשלון המו"מ הקואליציוני

הבלוף של ברק

אהוד ברק הציב תנאים, נפגש על לבני והנגבי והפגין קשיחות, אבל לא הצליח להסתיר את הבלוף: הוא רצה לממשלה, ובכל מחיר

שי דוד
13/10/2008

אהוד ברק טועה בניתוח האסטרטגי שהוא עורך למצבו הפוליטי. במקום להתרכז באסטרטגיה שנובעת "ממזעור נזקים", בוחר ברק לאמץ גישה של "איך אני מנצח בבחירות הבאות". בבחירות הכלליות הבאות, תצנח מפלגת העבודה אל מתחת ל-19 המנדטים שיש לה כיום, ויש כאלו שמנבאים שהיא אף תגרד את העשרה מנדטים מלמעלה. אהוד ברק מכיר היטב את הדעות הללו, ואפשר להסתכן ולומר שבתוך תוכו, הוא מכיר במצבו העגום בציבוריות הישראלית. על אף ההסכמה הכללית בדבר מצבה של מפלגת העבודה, היא חושקת עדיין בישיבה בתוך ממשלה כשותפה, ולא כמובילה. מאז 1999 אין להט במפלגת העבודה. יש הידרדרות ויש שותפות בממשלות. הרבה ממשלות.

אם ברק היה רוצה למזער נזקים הוא היה חייב להודיע מיד על יציאתה של מפלגת העבודה לאופוזיציה, מנימוקים אידיאולוגיים ולא חסרים כאלה. אז נכון, בתחילת מהלך שכזה, התקשורת היתה מזלזלת בברק, חבריו בתוך המפלגה היו חותרים תחתיו, אולם לכולם היה ברור, שמפלגת העבודה מתחילה את שיקומה. שיקום שנדחה כל פעם מחדש, בטענות של "טובת המדינה".

אלא שאין קשר, ולו הקטן ביותר, בין "טובת המדינה" לבין ישיבתו של פואד בן אליעזר במשרד התשתיות, או ישיבתו של עמי אילון כשר לענייני כלום. טובת המדינה היא חיזוק האופוזיציה במשטר הדמוקרטי שלנו. אופוזיציה אמיתית חייבת להיות בדמוקרטיה, ועל ראשיהם של שמעון פרס, פואד בן אליעזר, עמיר פרץ ואהוד ברק מונחת בין היתר האשמה של כרסום מעמדה של האופוזיציה בדמוקרטיה הישראלית.

אף אחד לא אוהב את פואד

ביום שאחרי הבחירות הכלליות, מפלגת העבודה תצנח במנדטים שלה, ויתחיל המאבק על כסא יושב ראש המפלגה. אלה שרואים את עצמם כמועמדים להחליף את ברק, יטענו שמפלגת העבודה חייבת לצאת לאופוזיציה ולשקם את עצמה. הם ישתמשו בטיעונים היסטוריים, בדבר הצורך של המפלגה להיות באופוזיציה, להשתקם, לחזק את הדמוקרטיה הישראלית ולחזור ולרצות להנהיג את המדינה. ברק יכול היה למזער את הנזקים הללו, אם היה בוחר כבר עכשיו לצאת לישיבה באופוזיציה ולהגיע לבחירות הכלליות מתוך האופוזיציה ולא מתוך הממשלה.

ברק היה יכול להביא כבר עכשיו לסוף דרכו הפוליטית של בנימין בן אליעזר, וזו יכלה להיות בשורה טובה למפלגה. אף אחד ממנהיגי מפלגת העבודה לא באמת אוהב את פואד, אולם אף אחד לא יכול בלעדיו. פואד כבר עייף מהפוליטיקה. כל מה שהוא רוצה זה שקט, ועדיף שיבוא בצורה של וולבו, נהג, עוזרים ולשכה. ברק יודע היטב, שיכול מאוד להיות שפואד לא יהיה לידו בפעם הבאה. יחסיו עם עמי אילון מתקרבים, חרף השנאה התהומית המפרידה בין שני האישים הללו, ובן אליעזר עושה את שיקוליו הפוליטיים לא במונחי אהבה ושנאה. פואד איננו בנוי היום לישיבה באופוזיציה, ולכן סופו הפוליטי יהיה כמו זה של אפרים סנה ודני יתום, אשר פרשו כי לא יכלו לשאת את המרחק ממוקד קבלת ההחלטות. ברק לא צריך את בן אליעזר בסביבה לאחר הפסד בבחירות הכלליות, וזה שיקול נוסף שצריך היה להוביל אותו לאופוזיציה.

אלא שברק הולך לממשלה. במשא ומתן הקואליציוני עם לבני, הזכירה את הסרט "הנער מסינסינטי", שיצא בשנת 1965. הסרט סובב סביב משחק פוקר בין שועל קרבות ותיק ומנוסה (אדוארד רובינסון), לבין שחקן חדש וצעיר שקורא תגר על השחקן הראשון, ורוצה לנצחו (סטיב מקגאוון). כפי שכולם יודעים, במשחק פוקר יש בלופים, והשחקן שמבלף מקרין ארשת פנים רצינית וחתומה, כדי לא לחשוף את הבלוף שלו. אהוד ברק, שועל ותיק בפוליטיקה, הקרין את אותה הבעה. הוא התרוצץ בפגישות, סעד על שולחנה של לבני, נפגש עם הנגבי והתראיין כשהוא רואה מצלמות, הכל כדי להסתיר את הבלוף שלו. הבלוף של רצונו האובססיבי להצטרף לממשלת לבני, בכל מחיר.

  • אהוד ברק
  • ציפי לבני

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully