"המשק הישראלי נמצא במצב טוב ויציב", נאמר בשבוע שעבר בהודעה מיוחדת מטעם בנק ישראל. "המערכת הכלכלית בישראל איתנה", הכריז נגיד הבנק פרופסור סטנלי פישר, בניסיון להרגיע את המשקיעים החרדים מהשפעת המשבר הפיננסי בארה"ב על השוק המקומי. "אין סימן של דאגה ממשית", קבע שר האוצר רוני בר און, והוסיף בנחרצות: "בישראל לא יקרוס אף בנק".
כלכלנים רבים ממאנים להתרשם ממסרי ההרגעה של הצמרת הכלכלית, ומעריכים כי ישראל עומדת בפני מיתון או לכל הפחות בפני האטה בצמיחה. עם זאת, גם הם מוכנים להודות שהמשק הישראלי נכנס למשבר הנוכחי במצב טוב יותר מכלכלות אחרות בעולם. כדי שהוא גם יישאר במצב טוב יחסית, הם ממליצים לממשלה לגבש ולהציג תכנית חירום שתיתן מענה לזעזועים שעלולים לפקוד את הכלכלה המקומית. בפעם האחרונה שזה נעשה, ב-1985, נחלץ המשק מקריסה.
המשבר הכלכלי שפקד את ישראל בתחילת שנות השמונים אינו דומה אמנם למשבר הנוכחי, והתכנית שגיבשה אז הממשלה אינה התכנית הדרושה כיום, ובכל זאת: בימים של אי ודאות כלכלית מומלץ להתעכב על המשבר שאיים למוטט את הכלכלה הישראלית, ובעיקר להיזכר באופן שבו הצמרת הכלכלית והפוליטית במדינה שינסה מותניים והצליחה להביא לסיומו.
אינפלציה משוערת של 1,000%
במחצית הראשונה של שנות השמונים, נקלעה ישראל לסחרור מחירים. קצב האינפלציה יצא מכלל שליטה, וב-1984 הגיע לשיא של 444.9% בשנה. ב-1985 אף חששו הכלכלנים מקצב אינפלציה שנתי של יותר מ-1000%. הגירעון התקציבי היה עצום, המשק הפסיק לצמוח, ערכו של השכר נשחק במהירות, והציבור איבד את אמונו בשקל. רבים ברחו לדולר, ורזרבות המטבע הזר הלכו ונעלמו. המדיניות הכלכלית שהנהיג שר האוצר בממשלת הליכוד, יורם ארידור, התרסקה, וגם האיש שהחליף אותו לאחר שהתפטר, יגאל כהן אורגד, לא הצליח לעצור את הסחף.
לשיעורי האינפלציה האימתניים קדמה ב-1983 התמוטטות מניות הבנקים, שאיימה על קיומה של המערכת הבנקאית כולה. ההתמוטטות אירעה בעקבות כישלון "שיטת הוויסות", במסגרתה תימרנו הבנקים את המסחר במניותיהם בבורסה בצורה שהבטיחה עלייה רצופה בערכן. יועצי ההשקעות בבנקים עודדו את לקוחותיהם לרכוש מניות בנקים. הודות לרכישות הללו וכן לכאלה שביצעו גופי ההשקעה בניהול הבנקים, עלו שערי המניות.
ציפיות הציבור להמשך התשואות הגבוהות גברו, ולכן הנפיקו הבנקים עוד מניות. בשלב כלשהו, כשהציבור ציפה לפיחות משמעותי של השקל ביחס לדולר, הוא החל למכור את המניות. בתחילה ניסו הבנקים לרכוש אותן בחזרה, אך עד מהרה לא יכלו לספוג יותר את ההיצע העצום, והציבור מצא עצמו עם מניות שנרכשו באשראי שלא יכול היה לפרוע. במקביל, הבנקים נותרו עם מלאי עצום של מניותיהם, שמומן ברובו מהלוואות שנטלו בחו"ל.
בקיץ 1984, על רקע המשבר הכלכלי החמור והבוץ הביטחוני בו היתה שרויה ישראל בלבנון, הקימו הליכוד ומפלגת העבודה ממשלת אחדות לאומית, לאחר שהבחירות הסתיימו למעשה ללא הכרעה. כבר בישיבתה הראשונה, הקימה הממשלה החדשה "ועדת ארבעה" כלכלית מיוחדת לטיפול במשבר הכלכלי. הוועדה כללה את ראש הממשלה דאז שמעון פרס, ממלא מקום רה"מ ושר החוץ יצחק שמיר, שר האוצר יצחק מודעי ושר הכלכלה והתכנון גד יעקובי. היות שאחת הבעיות שעמדו בפני המשק היתה ההוצאה הציבורית הגבוהה, ניתנה לוועדה סמכות לפקח על תקציבי המשרדים השונים. משרדי הממשלה, ובראשם משרד הביטחון, התנגדו כצפוי נחרצות להתערבות מסוג זה, ובתוך זמן קצר, הבינו חברי הוועדה כי רק תכנית חירום רחבת היקף תוכל לייצב את המשק הישראלי.
התכנית לייצוב המשק
ביולי 1985, בחלוף תשעה חודשים, הכריזה הממשלה על הולדת "התכנית לייצוב המשק". במסגרת התכנית, שאושרה בתום ישיבת ממשלה מרתונית של 20 שעות, הוחלף מטבע השקל במטבע שקל חדש (שקל חדש = 1000 שקלים), בוצע קיצוץ חריף בתקציב המדינה, כולל בביטחון, השכר במשק הוקפא, שער הדולר קובע, פוטרו עובדים במגזר הציבורי, ועל אזרחים פרטיים נאסר להחזיק מטבע חוץ (מט"ח).
כדי ליישם את התכנית הופעל מנגנון חוקי חדש, שקיים עד היום: חוק ההסדרים. בנוסף, נחקק חוק יסודות התקציב, לקביעת עקרונות תקציב המדינה. כמו כן, הכניסה הכנסת תיקון לחוק בנק ישראל, "חוק אי-ההדפסה", שמנע הדפסת כספים על ידי הממשלה. בעקבות התכנית, ומינויו של אחד מאדרכיליה, פרופ' מיכאל ברונו לנגיד בנק ישראל, הפך הבנק לגורם מרכזי במשק, האחראי למדיניות המוניטרית.
לצורך גיבוש התכנית לייצוב המשק והוצאתה אל הפועל, נדרש שיתוף פעולה מצד ההסתדרות, אך זו לא מיהרה לתמוך בתכנית שכללה ירידה תלולה בהכנסה הריאלית לצד עלייה תלולה באבטלה. עם זאת, ראש הממשלה דאז שמעון פרס, ששימש גם כיו"ר מפלגת העבודה, הפעיל את כל כובד משקלו ויוקרתו לשם העברת התכנית והצליח לזכות בתמיכה המסויגת של ארגון העובדים ושל המזכ"ל ישראל קיסר.
הצלחת התכנית התאפשרה גם במידה רבה הודות לשיתוף הפעולה ההדוק בין פרס לשר האוצר דאז, יצחק מודעי. מודעי, ראש הליברלים בליכוד, היה נתון ללחצים כבדים מאוד של ארגוני המגזר הפרטי, שהתנגדו למעורבות ממשלתית נרחבת במשק, ואף על פי כן הדף אותם ויצר עם פרס בסיס פוליטי מוצק להעברת התכנית ולניהול מו"מ תקיף ואפקטיבי הן עם ההסתדרות והן עם המעסיקים.
להפוך משברים להזדמנויות
מספר חודשים לאחר אישורה, הצליחה תכנית החירום לבלום את המשבר. האינפלציה ירדה במהירות, תחילה לרמה דו-ספרתית נמוכה (19.6% ב-1986), ובהמשך לרמה חד-ספרתית. בשלב מאוחר יותר, המשק גם חזר לצמוח ושונתה התפיסה הכלכלית: ישראל עברה ממשק ריכוזי לכלכלת שוק.
המשק הישראלי עשה אמנם כברת דרך מאז 1985, אך אם נדמה היה לנו, שהשוק החופשי הוא ערובה לחוסן כלכלי, בשבועות האחרונים הוכיחה לנו הכלכלה האמריקאית כי המציאות מורכבת יותר, וכי לעתים נדרשת התערבות ממשלתית מאסיבית כדי להניע את גלגלי הכלכלה.
נשיא המדינה שמעון פרס, שהיה ממובילי התכנית לייצוב המשק לפני 23 שנה, התייחס בשבוע שעבר לאפשרות שהממשלה שוב תידרש להתערב באופן משמעותי בנעשה במערכת הכלכלית בישראל. "יש לי אמון מלא בחוסנה של הכלכלה הישראלית", אמר בתום פגישה עם הצמרת הכלכלית של המדינה. "כלכלת ישראל גילתה ומגלה גם היום גמישות המאפשרת לה להפוך משברים להזדמנויות. כך פעלתי בהובלת התכנית לייצוב המשק בעקבות משבר האינפלציה בשנות ה-80, וכך נעשה גם היום אם נידרש לכך". בינתיים, ממליץ האיש שכבר הציל את המשק הישראלי מפשיטת רגל, להישאר רגועים. "בכלכלה יש שני מרכיבים" הבהיר הנשיא. "האחד מקצועי והשני פסיכולוגי. בשעה זו, על כולנו לנהוג באחריות ובקור רוח. חשוב להימנע מפאניקה". האם ההנהגה הישראלית המעורערת של 2008 מסוגלת לכך?