החיים החדשים שלי

בעת חג המציין לא רק את העבר, אלא משמש גם כמשל וסמל רוחני, אנחנו מחיים את העוצמות של סמליו בהווה ומאפשרים להם לעורר את המשאבים הנדרשים עבורנו ברגע זה.

סוכות מספר לנו שכל יציאה ממצרים, כל מעבר מעבדות, מהתמכרות, מכל גורם או גישה שמסמלים כלא ושעבוד בחיינו -מחייבת גשר, מעבר, מדבר, טרם נגיע לארץ המובטחת. אין קפיצה ישירה מעבדות לחירות, בלי מעבר במדבר, בגשר שמכין אותנו להיות מסוגלים להכיל את הארץ המובטחת - אותו מצב מאוזן ואופטימלי שאיננו מורגלים בו.

כשאנו מגיעים לרמות חדשות של טוב, של חלב ודבש, ללא הכנה, מיד מפעיל הפחד מהלא-נודע את העבד המורגל שבנו ועוד לפני שהבנו מה קורה - כבר הרסנו את החלב ואת הדבש וחזרנו לעבדות החביבה על כל קבילותיה ותלונותיה.

כל מי שהצליח לצאת לחופשי מעבדות אחת בחייו - ויש רבות ומפותלות - למשל מהתמכרות לסיגריות, לקפה, לחומר כלשהו או אפילו למערכת יחסים הרסנית, מכיר את המדבר, את הואקום השומם, את החלל שממנו נלקח כל המוכר לו ושנראה כאילו אין לו סוף והוא אינו מבטיח דבר מלבד חול וחול.

ואולם אם הצלחת לשרוד את המדבר, אם רק דבקת במחויבות שלך לתהליך המתבקש ולא חזרת בריצה למצרים שלך (לקטר ולהתלונן כפי שעשו בני ישראל במדבר אך לא חזרו לאחור, מותר גם לך), אם רק נשארת גם כשלא ידעת מאין יבוא לחמך כדי לשרוד עוד יום, עוד רגע באין הזה, אז נפתחים לך השמים.

אז יורד לך מ?ן - אוכל חסד, מזון שלכאורה לא עשית דבר על מנת להשיגו. זאת משום שלא היית אמור לעשות דבר מעבר להיצמדות למחויבות שלך, שכן כשאתה מחויב על הארץ, מתחייבים גם השמים. אתה את שלך עשית והם את שלהם. נסים ייקרו על דרכך, לא פעם ולא פעמיים, מ?ן בבוקר, שלו בערב, מים מסלעי המדבר כבמטהו של משה.

לכן, גם כשנראה זה בלתי אפשרי לעזוב מערכת יחסים הרסנית עם חומר או אדם כלשהו, אם תתחייב למדבר, למעבר, לגשר, ייפתחו השמים ויאכילו אותך בכוחות שאינך מבין ואינך מכיר ויברכו אותך באושפיזין קדושין, באורחים לא צפויים שיסייעו לך להתעלות. את האושפיזין האלו תוכל לקבל רק בסוכה, לא במבנה שהתקבעת בו. אם כן, בואו נביט במתנה ובסמל שמביאה לנו הסוכה במדבר.

הסוכה (כמו גם העולם הזה) איננה מבנה קבוע אלא ארעי. גם המדבר, המעבר, הוא ארעי, אף אם נראה לך כשאתה נמצא במצב זה של ריק, שהוא לא ייגמר לעולם. חג מופלא הוא סוכות, משום שהוא מזכיר לנו שהמדבר, המעבר, ארעי מחד, אולם מאידך, עלינו לשוב אליו שוב ושוב.

החיים דורשים מעברים, שינויים. אם נתקבע במבנים קבועים, הרי שבקבר בחרנו. הפחד שלנו משינויים לא פעם בוחר בקבר. לא חשוב עד כמה נורא "המו?כ?ר" שלנו, הפחד מעדיף להיצמד לקבוע ולא לסכן שינויים, מעברים ומדבריות חול. אבל המחיר כבד: מים עומדים מעלים מחלות ומוות, מים זורמים מביאים פוריות וחיים. הבחירה בידינו ואין היא קלה, מכיוון שלא מדובר בבניית סוכה לחג בלבד, אלא בתזכורת שמדי פעם עלינו לערוך יציאת מצרים, לצאת מהדפוסים המקובעים, שאולי שימשו אותנו היטב בעבר, אך כבר אינם עוד מועילים לנו, ואם נמשיך ונעבוד אותם, הרי שבמוות בחרנו, בעודנו בחיים.

בעת מעבר מדפוסים משומשים שאינם משרתים אותנו עוד לדפוסים חדשים, לארץ חדשה זבת חלב ודבש, אמנם עלינו לעבור דרך המדבר השומם, דרך הריק, לרוקן כל שידענו עד כה, על מנת לפנות מקום לחדש, אולם ניתן לנו נווה-מדבר קטן, סוכה ארעית שתסוכך עלינו מהשמש, החול והרוח המכים בחוץ.

אכן מופלא הוא החג העברי הזה, הקורא לנו לצאת מבטון ביתנו ולחיות בסוכה, קרוב ליסודות, לאדמה ולשמים. גג לא יהיה לה כי אם סכך, שהרי השמים רוצים בזמן שכזה בו היינו אמיצים מספיק לומר די לעבדות ולצאת אל הלא-נודע, להיות קרובים לעצמנו, ללחוש ולהזכיר לנו עוצמות נשכחות. כך גם ה"גג" שלנו, הכתר, הראש נדרש "להיות פתוח" כדי לצאת מעבדות ולקבל ראיה וחסד חדשים, בעוד גופנו קרוב לאמא אדמה. וכך הופכים אנו עצמנו לגשר שנועדנו להיות בין הארץ לשמים.

כדי לסייע לנו בתהליך הלידה אל הלא-נודע, יגיעו אלינו האושפיזין הדרושים לנו, האורחים נושאי המתנות הנסתרות עבורנו, שיעירו ויאירו את המקומות שהיו שרויים בחשכת הבטון. לא נדע מראש אילו כוחות יגיעו אלינו ובאיזה אופן, אך כל שעלינו לעשות הוא להמשיך להיצמד למחויבות שלנו לחופש, גם אם הוא נראה רחוק מהמלון היוקרתי שתיארנו לעצמנו בעודנו בעבדות.

ללא המחויבות המלאה שלנו לתהליך המעבר, לא יוכל להיכנס אף חסד ואף אורח. וגם אם יכנס לא נוכל להפיק כל תועלת מהעזרה שנשלחה אם נרוץ הלוך ושוב בין מצרים לסוכה. נוכל רק לקבול שהנה לא קרה שום דבר חדש, למרות שהעזנו "לעזוב" ולצאת אל הלא-נודע. המעבר יכול להביא את כל האוצרות שהוא נוצ?ר עבורנו רק כשאנו במצב של טוטאליות, של מחויבות ללא תנאים.

גם אם נצטרך לשבת "דור" שלם באין, נגיע בסופו של דבר אל הארץ, ולא נותר לנו אלא להיכנע לתהליך, משום שאיננו יודעים אילו כוחות עלינו לקבל כדי להיות מסוגלים להיכנס לארץ המובטחת, להפיל את החומות הנדרשות, ולהיות יכולים לכל המערכות והדרישות שהיא תציב לנו, על מנת שנהיה מסוגלים להכיל אותה.

אלה אמורים לסמל את כל עם ישראל. האתרוג, שיש לו גם טעם וגם ריח (גם תורה וגם מעשים טובים). הלולב, שיש לו טעם אך לא ריח (בעלי תורה אך ללא עשייה). הדס, בעל הריח אך ללא טעם (בעלי מעשים טובים אך בלי תורה.) הערבה, שאין לה לא את זה ולא את האחר. כל אלה בסוכה אחת. ניתן לומר שכאשר אתה ב"סוכה" של חייך, במעבר, אתה פתוח להכיל כל אדם בלי שיפוט יותר מאשר היית יושב במבנה הקבוע שלך.

תהליך דומה קורה עם כל מעבר בחיים, למשל בעת גירושין או כל משבר שמטלטל אותנו החוצה מהמבנה, מהדפוס הקבוע שלנו, ופותח אותנו בעל כורחנו לעולם בראיה מכילה יותר.

אבל ארבעת המינים "האנושיים" הם גם אנחנו עצמנו והם מסמלים את שלבי ההתפתחות השונים שלנו, מהערבה ללא "טעם וריח" כשאנו עוד "ישנים" ללא מודעות וללא עשייה, דרך עשייה שעדיין אינה מודעת, למודעות שעוד לא התחברה לעשייה ולבסוף לאיזון ולשלמות "אתרוגית". כל השלבים האלו, כל הדרך כולה, כבר נמצאת בסוכה, שכן היא המפתח להתפתחות - דווקא הסוכה הרכה, חסרת-הביטחון, המסמלת את היציאה מהדפוסים יש בכוחה לפתוח ולפתח אותנו, כפי שלא יוכל לעשות אף מבנה נוקשה, איתן ובטוח.

דווקא סוכות, חג "הנדודים", הוא גם חג האסיף, העת לחגוג את היבול שהצלחת לאסוף עד כה. דווקא כשאתה יושב באין ונדמה לך שאיבדת את סיר הבשר שהיה לך, זו העת לחגוג את שקצרת, למדת והפקת עד כה. כששיחררת, כשמתת לכל המוכר לך - ואכן בעת שכזו לעתים אתה משתוקק למות או חש שאכן מתת – מגיעה התזכורת שיש מזון ותקווה לחיים חדשים.

וכמה טוב שאנו מצווים לשמוח בחג הסוכות, לזכר השמחה שהייתה בבית המקדש, שמחת בית-השואבה, ובמרכזה הטקס של "נסוך המים". שוב המים מייצגים את החיים, הם יודעים היטב כיצד לא להתקבע, כיצד לזרום ומתוך כך להביא חיים, תבואה, פריון. אולי אין זה מקרה שאנו עשויים מים יותר מכל גורם אחר.

בואו נזרום עם המים הפנימיים ונתכנס לרגע בסוכה הפנימית על מנת לשאול את עצמנו כמה שאלות מאירות ולקבל גילויים כנים ומפתיעים. וכשנשב השנה בסוכה, תעצים היא את הכנות והאומץ שלנו ותסייע לנו לעשות את המעבר הנחוץ לנו, ויישרו עלינו נסים, השראה, מ?ן ואושפיזין מבורכים.

לרגע בואו ננשום עמוק מהרגיל, לאט וקצוב כגאות והשפל של הים. התשובות עשויות לבוא עכשיו או בשעות הבאות, במלים, או בתמונות ותחושות. אפשרו להן. נשאל עמוק בנשמתנו - היא יודעת את התשובות ומחכה לנו שנים רבות:

מהי באמת ובתמים ארץ מצרים המשעבדת שלי? נשימה. מהם הדפוסים הישנים שאינם משרתים אותי עוד ושעדיין נאחז אני בהם ועובד אותם? נשימה. ממה יודעת נשמתי שעליי להשתחרר באומץ? נשימה. מהו המדבר שעליי לצאת אליו? נשימה. מהו עבורי להיות בסוכה בזמן זה, במרחב רך, פתוח וחשוף ליסודות החיים? אתם מוזמנים למדוט על השאלות ולשתף לפחות אדם אחד בתשובות שעלו בכם.

דר' טובי בראונינג מחברת הספרים "עוצמת הרכות" ו"איך הפכה האישה לגבר", הקימה את המרכז הבינלאומי לשיטה בארץ שמכשיר את הקהל הרחב ומטפלים.