הפסטיבל בעכו, שהיה מתוכנן לחול המועד סוכות, לא בוטל. הוא פשוט הוקדם ליום כיפורים. המשתתפים הם אמנם לא אלה שרשומים בתוכניה שהתפרסמה, הכנות לקראתו לא היו, אבל התסריט היה ידוע מראש, וכל צד אילתר את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב אלימות, מכות וניפוץ שמשות.
אכן מדובר בתיאטרון אחר, תיאטרון אחר לגמרי: הקהל עצמו משתתף בהצגה, כל מי שמעוניין יכול לקחת בה חלק. יש לה נקודת התחלה, אך מי יודע מתי תסתיים ואם אנו עלולים לקבל גם הדרן לקינוח. הצופים בפסטיבל הזה לא היה רק תושבי עכו אלא כל תושבי ישראל, ואורחי הכבוד היו דווקא מנהיגי הקיצונים משני הצדדים, שנהנו מכל רגע וכאשר העלילה החלה לדעוך אפילו זרקו קריאות עידוד.
את יום הכיפורים האחרון העברתי בצום בביתי, יושב וקורא, חושב ומשתעמם וגם קצת רעב וחלש. כמה שעות אחר כך נודע לי כי מהומות פרצו בעכו, "ליל הבדולח בעכו", "האינתיפאדה השלישית פרצה" ועוד כותרות לתפארת שסיפקו שני המחנות. מסתבר שאצל אנשים חלשי הרוח כמוני, הצום מחליש את הגוף, אולם לאותם גדולי הנפש ואבירי האמונה צום ותענית רק מעניקים עוד דלק לבעירה הפנימית שפורצת החוצה.
סמל הדו קיום של עכו נופץ לרסיסים
צודקים תושבי עכו היהודים שצמים, מתענים ומבקשים שלא לפגוע ברגשותיהם ביום הקדוש ביותר לדת היהודית. צודקים לא פחות תושבי עכו הערבים, שאינם צמים ומתענים ובסך הכל מבקשים שלא יפגעו בגופם במכות, קרשים ואבנים. אבל אצלנו, כשצדק פוגש פנים מול פנים בצדק של הצד השני, סכום חלקיו הופך לאי צדק אחד גדול: מהומה, אלימות, פגיעה של אדם בחברו ופגיעה במקום. את הפגיעה ברכוש יתקנו, החטאים שבין האדם למקום ייסלחו עד יום הכיפורים הבא. לצערי, ספק רב אם אותם אנשים שחטאו והחטיאו ביום כיפור יצליחו לסלוח אחד לשני, או אפילו יחשבו לבקש סליחה.
סמל הדו קיום של עכו נופץ בימים האחרונים לרסיסים. תושבי העיר ובעלי החנויות נאלצו לאסוף ולנקות את השברים. סליחה, כפרה וחשבון נפש? לא בבית ספרנו. אולי בשנה הבאה בעכו הבנויה מחדש יתקיים הפסטיבל המקורי כמתוכנן, פסטיבל של תיאטרון ישראלי אחר, מחול והצגות פרינג'. כי את ההצגה שעלתה ביום כיפור כבר ראינו הרבה פעמים, ואם לומר את האמת, כבר די נמאס ממנה.