בצה"ל יום הכיפורים נמשך

חשיפת עדויות בכירי צה"ל בוועדת אגרנט בשבוע האחרון, היתה התוסף העדכני למדורת המלחמה ההיא, מלחמת יום הכיפורים, המלחמה שממשיכה ללוות את החברה הישראלית כבר 35 שנה. מעבר לחשיפת המלחמות האישיות בצמרת ולרכילויות שאבד עליהן הכלח, ליום הכיפורים ההוא היתה השפעה שניכרת בטווח הארוך על יחסי העם והצבא.

"מלחמת יום כיפור תפסה את הגנרלים בקלקלתם", אומר אל"ם במיל' ד"ר חנן שי, מרצה לאסטרטגיה צבאית וליחסים בין לאומיים במכללת אשקלון. "לאחריה, אנשים לא הבינו לאן נעלמו המפקדים של 67' - וזאת למרות שלמעשה ההישגים במלחמת יום הכיפורים היו טובים מאלה של ששת הימים. אחרי 67' המדינה הייתה במצב של הלם מהניצחון, מה שזיכה את מפקדי צה"ל בהילה אדירה. מלחמת יום הכיפורים היתה הלם לכיוון הנגדי. הציבור לפתע אמר: 'אנחנו משלמים את המיסים, ואתם מפסידים בקרבות'".

היחס לצבא לא השתנה בין לילה. תהליך הפנמת הלקחים והסקת המסקנות הציבורית היו עניין ממושך. "עד מלחמת יום הכיפורים", טוען ד"ר אודי לבל, מרצה ליחסי צבא וחברה, "היו במדינה שתי פרות קדושות: האחת היא פרת הממשל, שעתידה היתה להישחט לאחר המלחמה הזו, והשנייה - הצבא. היה כעס גדול בציבור על הגנרלים, אבל הצבא, כגוף, עדיין נתפס בעיניי הציבור כמשהו שאסור לגעת בו. היו דיבורים על ההתנהגות של גורודיש ושרון, אבל החברה הישראלית, שחשה שבעל הבית, כלומר מפא"י, כשל, לא רצתה לחשוב שגם אין אבא ואמא ששומרים עליה בלילות. הפרה הקדושה של הצבא תישחט סופית רק לאחר מלחמת לבנון ובתחילת שנות ה-90."

כלומר, נעשתה הפרדה בין ההנהגה המדינית לצבאית.

לבל: "הייתה פנטזיה שאם הצבא ינוהל טוב, אז לפחות אם הישועה לא תבוא מכיוון הדרג המדיני, היא תבוא מצה"ל. היום יש תסכול ציבורי כשאנשים רואים שאין שום זירה שיכולים לסמוך עליה בעיניים עצומות שתוביל אותנו. זו תחושת ריק גדולה שמלווה את החברה הישראלית כיום".

תהליך אובדן האמון בצה"ל המשיך לחלחל מאז ימי מלחמת יום הכיפורים, עד שהיום "הציבור תופס את הצבא בראייה הרבה יותר ביקורתית", לפי לבל. "בקבוצות מיקוד אנחנו רואים, שלמעט הציבור הדתי שמעריך את מפקדי צה"ל, רוב החברה תופסת אותם כמו כל סקטור אחרת במנהל הציבורי. כשמדברים על צה"ל ומפקדיו עולות מילים כמו סחטנות, בזבזנות, עודף כח אדם, אינטרסים ומערכת בירוקרטית".

התפיסה הציבורית בנוגע ל"שליחת הילדים לצבא" החלה להשתנות ב- 73', וקיבלה זרז דרמטי במלחמת לבנון הראשונה, עם תאונות האימונים של ראשית שנות ה-90', ואחרי מלחמת לבנון השניה. "היום הצבא נתפס כמשהו שצריך להגן על הילד מפניו, ולא כמקום שבו הילד יגן עלינו", מנתח לבל. "ההורה החילוני שולח את הילד מתוך תחושה שעם הילד גם הוא מתגייס. אם בימי מלחמת יום כיפור ההורה גוייס כדי לסייע לילד מבחינה מורלית, היום ההורה מתגייס כדי להיות עירני 24 שעות זמין בביפר ובנייד, מוודא שהילד יודע את הטלפון של כרמלה מנשה וזוכר את המייל של נציב קבילות החיילים".

ועדיין, ישראל היא מדינה בה מתנהלים קמפיינים בחוצות שקוראים להוציא משתמטים מחוץ לגדר, בה כל ציטוט של אלוף הופך לכותרת ראשית בעיתון, כשבסקר פופולאריות אחרון זכה הרמטכ"ל גבי אשכנזי למידת האהדה הגבוהה
ביותר, יותר מכל דמות ציבורית אחרת. אז עד כמה באמת גבוהה השחיקה במעמד הצבא ומפקדיו?

"בניגוד לטרום מלחמת יום הכיפורים", אומר ד"ר שי, "קשה להגיד שהאלופים נהנים מההערצה. לפחות אין מה להשוות אותה לאז. היום הם צריכים לעמוד מול ביקורת מאוד קשה על התנהגותם האישית, דבר שבשנות ה-60 וה-70 לא היה בא בחשבון. צה"ל היום חשוף הרבה יותר: התקשורת דואגת לבקר, הציבור דואג לנזוף. בימים ההם התייחסו אל רחבעם זאבי ואל לסקוב כאלים של ממש, אסור להשמיץ ואסור לקלל, שלא לדבר על לבצע חקירות כנגדם".

שי מביא כדוגמא את המקרה של מפקד אוגדת עזה, תא"ל משה (צ'יקו) תמיר. תמיר ממתין להחלטת הפרקליטות הצבאית בעניינו, לאחר שנתן לבנו בן ה-14 לנהוג בטרקטורון, וזה גרם לתאונת דרכים. האוגדונר חשוד כי שילם במזומן לבעל הרכב הפגוע, על מנת שלא ידווח על האירוע למשטרה. "צ'יקו נתן לילד שלו לנהוג בטרקטורון, והמדינה גועשת; אם אתה משווה את זה לימים ההם, זה מגוחך: אלופים היו נותנים לילדים שלהם את הרכבי צבא להסתובב בלי שום בעיות. בתו של אחד האלופים אפילו הגיעה עם הוולבו של אבא שלה היישר לבקו"ם. הנהגים האישיים היו משרתי המשפחה ואף אחד לא פתח את הפה".


היית מתאר את מערכת היחסים ששוררת היום בין העם למפקדיו בצבא כבריאה?

"אני מעדיף מצב בו הקצונה עומדת תחת ביקורת, מאשר מצב שבו החיילים הולכים אחרי המפקדים בעיניים עצומות, אבל אנחנו נמצאים במציאות בעייתית, ואנחנו מאוד תלויים בגנרלים בסופו של דבר. אנחנו צריכים לעבוד בשני מישורים: מצד אחד לתת להם לעשות את העבודה, מצד שני לבקר אותם ולדאוג שהם עושים אותה כמו שצריך. צריך לזכור שמפקדי הצבא הולכים בשבילים הכי בעייתיים, כי אין שום מדע מדויק מבחינה משפטית מתי מותר להם לירות או אסור. בסוף היום אנחנו חייבים לסמוך עליהם, כי אם אין להם את האמון שלנו, כולנו בבעיה."