עוד סמל של דו קיום נשבר לרסיסים

המרוויחה הגדולים ביותר מהמהומות שפרצו בעכו היא חברת "תריסי ארגמן". כל זכוכית שנופצה וכל שמשה שנשברה זכו לטיפולו המסור של עובד החברה שהסיר את שאריות השברים שנותרו בחלונות הראווה והתקין זכוכית חדשה. מאז צאת יום הכיפורים הייתה לעובדי "תריסי ארגמן" בעכו עבודה רבה: חלונות ראווה רבים נופצו ברחוב בן עמי וברחובות הסמוכים לו. מעניין אם החברה נבחרה כי היא הייתה באות א' בקטגוריה "תריסים" בספר הטלפונים, אנחנו חושבים לעצמנו, או שמא היא נבחרה לאור המוניטין הטוב שלה.

יום שישי, אחת עשרה בבוקר, עכו. אנו מסתובבים בתחושה של שדה קרב לאחר הקרב. עיתונאים וסקרנים רבים הגיעו להתבונן ברחובות ובזכוכיות המנופצות. "מאיפה לא הגיעו עיתונאים?", אומר אחד המוכרים במדרחוב לשכנו בחנות ליד. "מאירופה, מארצות הברית, מכל הרשתות בארץ". מאות השוטרים הפרושים בכל פינה ברחבי העיר מעידים יותר מכל על המתח האדיר השורר במקום.

עכו, יעידו תושביה היהודים והערבים כאחד, היא באמת ובתמים סמל לדו-קיום. היא לא כמו ערים אחרות שבהן היהודים גרים בצדה האחד של העיר והערבים בשני. הדו-קיום פה הוא לא בסיסמאות, הוא בשטח. מוכרת ערביה בחנות הממתקים במדרחוב מספרת לנו על כך: "אני גרה בשכונה מעורבת לגמרי. אני גרה בקומה שלישית, ומתחתיי ומעליי גרים יהודים, חלקם אפילו דתיים. אני מכבדת אותם והם מכבדים אותי". מוכרת יהודיה מצדו האחר של המדרחוב מחזקת את הדברים: "אני גרה בבית אחד עם ערבים. הם לא יעזו לאפות לחם בפסח או לאכול אותו מולי, ואני לא אעז לאכול בפומבי במהלך חודש רמדאן".

לאחר המהומות באירועי אוקטובר 2000, שבמהלכם נהרגו מאש המשטרה 13 אזרחים ישראלים-ערבים החליט הציבור היהודי להעניש את המגזר הערבי בכך שלא נכנס ליישובים ערבים ונתן מכה אנושה לעסקים במגזר. ב"חומוס סעיד", שהפך למוסד המסמל את עכו, חשו היום בצהריים את החשש הזה. "בימי שישי אנו רגילים לשישים אנשים בתור, ועכשיו המסעדה חצי ריקה", סיפר לנו אחד הסועדים. כולם מקפידים להגיד לנו שהמהומות פרצו לא בגלל עימות דתי או לאומי אלא סתם על ידי "חבורה של חמומי מוח משועממים". כל כך שקט ורגוע, עד שאנחנו מרגישים שההתפרצות הבאה היא רק שאלה של זמן. בדרך חזרה מצלצלים לנו הטלפונים: 'חודשו המהומות'".