יהודה ושומרון- זה כדאי!

גם בדמוקרטיה הליברלית שלנו, מסעי פרסום צריכים לעמוד בקריטריונים מסויימים של תקינות ציבורית. חלק מאלה, כמו מניעת הטעיה והגנה על קטינים, אפילו מעוגנים בחוק. אלא שעד כמה שישתדל המחוקק לחסום ולסייג, נראה שתמיד יישארו פינות חשופות שבהן מופקר האזרח התמים לגורלו. האמת המרה הזו נחשפה שוב בשבוע האחרון, שבו פרץ ברחובותינו - הסלולים והוירטואליים - מסע פרסום ענק שכותרתו "יהודה ושומרון - הסיפור של כל יהודי".

לטובת מי שאינו גר בגוש דן, שבו התמקד הקמפיין, הנה תמצית התוכן: במודעות בהירות ורחבות, מופיעים ילדים בתלבושות תנ"כיות על רקע נוף גבעות ושמיים תכולים. כל מודעה מוקדשת למקום אחר: ילד אוחז לפיד מחייך ליד הכיתוב "בית חורון, המקום בו התרחש סיפור יהודה המכבי"; ילדה בשביס תכול, כבש צעצוע בחיקה, מייצגת את "אפרתה - המקום בו התרחש סיפור רחל אימנו". מודעות אחרות מזכירות את חברון, בית לחם ועוד. באתר האינטרנט של "הסיפור של כל יהודי", כתוב שמדובר בנסיון "להעמיק את הזיקה של עם ישראל לשניים מהמחוזות המרכזיים ביותר בארצו".

היו במקומותינו כבר קמפיינים שקריים, מסיתים, נבזיים ומכוערים, אבל דומה שדווקא זה של יהודה ושומרון, שאינו לוקה באף אחת מהמגרעות האלה, מטריד יותר מכולם. הוא אמנם אינו פוגע או מכשיל, אבל כנגד כל אלה הוא מבלבל באופן כמעט לא מוסרי. המודעות הצבעוניות, עם הילדים החמודים, כל כך מעורפלות, עד שהנסיון להבין מה בדיוק רוצים היזמים עלול להדיר שינה מעיניו של אדם.

אם מדובר ביזמה תיירותית, דומה שהמאמץ מושקע באפיק שאינו רלוונטי. הישראלי הממוצע נמנע מביקור בשילה ובבית חורון, לא בגלל אדישות לעלילות האבות הקדמונים, אלא משום שהדרך לשם רצופה סכנות ומרופדת באוכלוסיה מקומית עויינת. אילו לפחות הבטיחו המארגנים סיכוי כלשהו למצוא את האוצר שהטמין אברהם אבינו במערת המכפלה, אפשר היה לשקול זאת כנגד הסכנה לחטוף אבן, צרור או מטען צד. במצב הנוכחי, לא ברור מה יש לתיירים לחפש ב"שילה - המקום שבו הוצב ארון הקודש". לעין הבלתי מזויינת, הוא אינו שונה במאום מהמקום שבו לקחה הפועל כפר סבא אליפות ב-1982.

לחילופין, אם אזכור סיפורי האבות והחשמונאים נועד לחזק את מה שמכונה "זכותנו על הארץ", אזי חסרה במהלך הזה התייחסות לאנשים שגרים היום באותם אתרים הסטוריים. האם הערבים בבית לחם צריכים לעזוב את בתיהם, משום שדוד המלך רעה שם את צאנו? עשרות אלפי רועי צאן עברו באותן גבעות משחר ההסטוריה - מדוע סיפורו של דוד חשוב יותר משלהם? האם הרייטינג הגבוה של המלך אדום השיער, הופך את צאצאיו לבעלי חזקה במקום? לפי ההגיון הזה, נוכל בעוד מאה שנים לנשל את הבדווים מהנגב, בגלל "באר שבע - העיר שבה למד צביקה הדר התעמלות".

אם בכל זאת מקבלים את הטענה שמעשיות עתיקות הן בסיס ליישוב סכסוכי נדל"ן, כיצד משליך הדבר על יישובים נטולי ייחוס הסטורי? מה דינה של תל אביב, שלמזלה הרע לא זכתה לארח ארועים חשובים כמו חלום יעקב או מרד החשמונאים? מה בנוגע להוד השרון, עפולה וקריית שמונה? שמא תאמרו, שהזיקה לארץ לא נקבעת לגבי כל יישוב בנפרד, אלא שמורשת עמנו מסמנת לנו טריטוריה שבה חיו ופעלו אבותנו? זו טענה מעניינת, אלא שקשה להבין מדוע היא חלה על בית אל, ולא על קהיר (ממשה רבנו ועד לרמב"ם). האם אפשר לצפות לקמפיין קרוב שיעודד התיישבות בעירק, מולדת אברהם אבינו והתלמוד הבבלי? על הדרך, בל נשכח את איראן, המקום שבו טבחו אבותינו בפרסים הרשעים, אוקראינה, מולדתו של הבעל שם טוב ומינכן, המקום שבו גרף מרק ספיץ שבע מדליות זהב.

הבלים, יאמרו בוודאי מארגני הקמפיין החדש - אין צורך בריבונות על אתרים הסטוריים, כדי להתבשם מניחוחם. זהו בהחלט טיעון מנצח, אלא שלא ברור מדוע הוא חל רק על מחוזות שמחוץ לארץ ישראל/פלשתינה. האם שלטון זר בדותן, אפרת או שילה, יגרע מההשראה שאנחנו יכולים לשאוב מרוחם של גדולי האומה שהשליכו את אחיהם לבור (יוסף), הרגו אורח בשנתו (יעל וסיסרא), סבלו מהזיות (חלום יעקב) או סתם דיממו למוות (רחל אימנו)?

לרשות מנהלת ההסברה של יהודה ושומרון עומדת, כמובן, דרך פשוטה ומיידית ליישב את כל הקושיות האלה. כל שעליהם לעשות, הוא להוסיף לשלטי החוצות שלהם את הדמות שבלעדיה כל עניין החזקה על הארץ הופך לקריקטורה. לא ברור כיצד נראית הדמות הזו בדיוק, אבל זו לא הבעיה העיקרית. הציבור החילוני אמנם נשטף לאחרונה בגל של מיסטיקה ורוחניות, אבל גם באקלים הזה, קשה לשווק לו את הטענה שלפני 3500 שנים יצא מהשמיים שוטר גדול, רשם על שמנו כמה מגרשים בטאבו ועל הדרך גם ציווה להרוג את ההומואים.

ככל שמתאמצים יותר לחשוב על הקמפיין החדש, רק מתרבות התהיות והסתירות. ההסבר הרציונלי היחיד למתקפת ההסברה הזו, הוא שמדובר דווקא בתעמולה מתוחכמת מבית מדרשו של השמאל האנטי ציוני. כשסוקרים את ההסטוריה של עמנו, מוצאים שוב ושוב גאווה לאומית חסרת הגיון, מלחמות אחים, התגרויות סרק שנגמרות בשפיכות דמים נוראה ועיקשות משיחית שאחריתה בכיה לדורות. במובן הזה, אין שום ספק: יהודה ושומרון, לאסוננו, הם אכן הסיפור של כל יהודי.