בין העדויות של בכירי צה"ל שחשף השבוע ארכיון צה"ל, נמצא גם עדותו הנדירה של שלמה ארדינסט, אז בן 21 היום בן 56, מי שהיה מפקד מוצב המזח בסיני במהלך מלחמת יום הכיפורים, שבמשך שבעה ימים לחם נגד הכוחות המצריים, עד לכניעתו. סיפורו של מוצב המזח נצרב בזיכרון הישראלי בשל כוח העמידה של לוחמיו, שלא נכנעו במשך מספר ימים למתקפה המצרית, אך גם עקב קריסת הקונספציה והאופן שבו הופתעה ישראל.
סיפור המוצב היה מהבולטים במלחמה הארורה גם בשל ספר התורה של המוצב שהיה בידי הלוחמים, בזמן שעשו את דרכם לשבי המצרי. לאחר המלחמה היה ארדינסט בשבי, שם עונה במשך מספר שבועות, עד לחזרתו ארצה במסגרת עסקת חילופי שבויים. פרסום עדותו בפני ועדת אגרנט הייתה למעשה הפעם הראשונה בה סיפר מפקד המוצב, אז בדרגת סגן, על הימים האחרונים והשעות האחרונות לפני שהמצרים כבשו את המקום.
"החבר'ה היו שבורים", מספר ארדיסנט בעדותו לרמטכ"ל לשעבר חיים לסקוב, חבר הוועדה. "אנחנו ידענו שאנחנו צה"ל חזק גאה ומנצח. והנה אנחנו מכותרים כבר כמה ימים וצה"ל לא מצליח להגיע ואנחנו בקושי מקבלים סיוע ארטילרי. זה פגע במורל של החיילים. כל הזמן ביקשנו סיוע ואמרו לנו 'בסדר, אנחנו מגיעים עוד כך וכך שעות ואין מה לדאוג, רק תחזיקו עוד קצת מעמד, אנחנו לרגע לא שוכחים אתכם'". בינתיים המשיכו ניסיונות הצבא המצרי לכבוש את המוצב, אלא שחייליו של ארדיסנט מנעו את החדירה.
"ידענו שכוחותינו לא יצליחו להגיע"
"ראינו אותם בורחים", הוא מספר בעדותו, "והחבר'ה הדתיים עמדו וצעקו: 'אלה ברכב ואלו בסוסים ואנחנו בשם ה' נזכיר'" (פסוק מתהילים, י.ב.). אלא שלאחר חמישה ימים התחמושת והמזון החלו לאזול כמעט לחלוטין.
"ידענו שכוחותינו לא יצליחו להגיע אלינו", הוא מעיד, "ראינו מהמוצב שהם פשוט לא יצליחו להתחבר. בכל אופן אם הם ינסו בכוחות קטנים הם לא יצליחו, כי ראיתי איזו עוצמה נכנסת, ואנחנו יושבים כל הזמן בתוך הארמיה השלישית של הצבא המצרי. ידענו שיש מארבי אר פי ג'י וטילים, ראינו את הכלים שלהם עולים על מוקשים, היה לנו ברור שהם דאגו למקש הכל מסביב. ראינו גם טנק שלנו נפגע מזה, כך שעל פינוי שלנו כבר לא חשבנו בכלל. היינו בטוחים שצה"ל יגיע ויתפוס חזרה את קו המים. לפחות על פי הדיווחים שקיבלנו, זה מה שהיה אמור לקרות. ובכל הימים האלה יש ארטילריה על המעוז, ניסיונות חדירה של חוליות, פעם מפה פעם משם, עם אור ראשון, עם אור אחרון, אבל במשך כל הימים לא חדר אף חייל מצרי אלינו למעוז. ההפגזות עלינו שמרו את החבר'ה בערנות מלאה. כל אנשי המפקדה שהם לא לוחמים, לא הייתה לנו ברירה, היו הרבה פצועים, והם נלחמו כמו כולם".
על אף הקושי בחילוץ יבשתי, ניסו לוחמים להגיע למוצב הקידמי על גבולה של התעלה. הלוחמים התגלו כ-2 ק"מ מהמקום ונאלצו לסגת. "ידעתי שיש ניסיון לחילוץ דרך הים, אבל לא הייתי בטוח והייתי אז מאוד מבולבל. כל הזמן אמרו לי בקשר 'זכור את פרשת ווטרגייט. ניסו להכניס את המילים ווטרגייט כמה פעמים. בסוף עליתי על זה, עד שתפסנו את ה'ווטר'. התוכנית הייתה שהם יגיעו ללשון יבשה ושהכוחות שלנו לא יפתחו עליהם באש. בסוף הם לא באו. 2 ק"מ מהאי גרין גילו אותם והם לא הצליחו להגיע אלינו".
"ביום החמישי אמרו לי שרוצים להודיע לי מסר חשוב במכשיר הקשר", הוא ממשיך בעדותו, "זה היה ממפקדת האוגדה. חשבתי שעומדים לגמור איתי פרטים על חילוץ. אמרתי שאין לי עוד אנשים ושעומד להיגמר לי התחמושת. ואז הוא אמר לי: "אם אתה לא יכול לעמוד, אתה רשאי להיכנע. אני זוכר שהתגובה הראשונית שלי הייתה 'לא בא בחשבון'. הוא השיב לי שהוא לא יכול להבטיח לי שהם יבואו לחלץ. לא העברתי את הדברים הלאה. לא רציתי להוריד את מצב הרוח. אני עובר בעמדות ומשקר לחיילים. הייתי אומר להם 'כוחותינו כבר פה'. הייתי משכנע את עצמי ואחר כך אותם. לא יכולתי להגיד להם שמייעצים לי להיכנע. זה ישבור את כל החבר'ה".
גם ספר התורה נחשב נעדר
עם הזמן הבין ארדינסט שכבר אין ברירה. "אמרתי למפקדה שאם כניעה, אז רק אם יהיה שם נציגים מהצלב האדום, כי המטרה שלי הייתה להציל את הפצועים, ושאם אנחנו הולכים להיהרג אז תוך כדי קרב ולא עם ידיים מורמות. אמרו לי שינסו להשיג את הצלב האדום, אבל שאם לא אאלץ לעשות זאת לבד ושאכין כבר דגל לבן". ביום שבת, לאחר שבעה ימים בהם נלחמו חיילי המוצב כמעט ללא תחמושת, הגיעו נציגי הצלב האדום לאיזור. "השמדנו את כל כלי הנשק, שרפנו את המסמכים, ואז הצלב האדום הגיע בסירה מהצד המצרי וקראו לנו ברמקול. עברנו אליהם לסירה, שם חיכו לנו כתבי רדיו וטלוויזיה מצריים. שאלו אותי אם אני מוכן להיכנע. אני ביקשתי שיעבירו את הפצועים לבתי החולים. עברנו לצד שלהם. עד אז החבר'ה החליפו הופעה לפי הוראה. החלטנו לא ליפול כמו אותם מצריים שראינו באלבומי הניצחון, מושפלים עם בגדים מרופטים. החלפנו בגדים ומי שהצליח התרחץ ושיפר את ההופעה, שיראו כל העולם שאנחנו מייצגים את ישראל. כך הלכנו בראש מורם". 5 חיילים נהרגו בקרב על מוצב המזח, 25 חיילים נוספים נפצעו.
את סיפור ספר התורה של מוצב המזח מתאר ארדינסט כ"משהו יוצא דופן". ספר התורה עצמו שנלקח מידי החיילים לאחר כניעתם הוחזר לישראל רק ב-2000, לאחר בקשה אישית של הנשיא עזר וייצמן מנשיא מצרים חוסני מוברק להחזיר את הספר לישראל. לדברי ארדינסט דווקא החיילים החילוניים דרשו שספר התורה יבוא עימם לשבי. "רוב החבר'ה הדתיים החליטו להשאיר את הספר בידי הצלב האדום כדי שיעבירו אותו לישראל. לא רצינו לקחת אותו מחשש שהמצריים יקחו אותו ויקרעו אותו. דווקא החבר'ה החילוניים אמרו 'חבר'ה, תיקחו את הספר, זה מה שיעזור לנו'. הם לחצו שניקח אותו עימנו. בסופו של דבר הוא היה איתנו באוטובוס בדרך לקהיר. כשירדנו לא ראינו אותו יותר. כשחזרנו לארץ ניסינו לברר מה קרה עם איתו, ואמרו לנו שפתחו לו תיק כמו לכל חייל נעדר אחר".