אולי תרדו מהם כבר?

בישראל התרגלו שהממשלה מבזבזת בחוסר אחריות את כספי המסים של אזרחיה. זו אולי הסיבה שקשה לרבים להבין ולקבל איך איש עסקים פרטי מבזבז מיליונים מכספו שלו. המקטרגים יגידו שגאידמק הוא איש עסקים כושל שעשה את הונו בסחר נשק במלחמות אזרחים באפריקה. לנו זה מזכיר קצת את התעשיות הביטחוניות בישראל.

אביגדור ליברמן הוא אולי גזען, אולי אופורטוניסט, אולי חשוד בפלילים ואולי מסוכן. אבל מה שבטוח הוא שליברמן הוא פוליטיקאי רהוט, מלא קסם אישי, מוכשר ויוצא דופן בכישוריו. לצערנו, רוב הישראלים חושבים בלילה במיטה בדיוק כמוהו בכל הקשור לערביי ישראל ולסכנה הנשקפת מהם לכאורה למדינת ישראל ולתושביה היהודים.

הכרטיסים יקרים. הכיסאות שבורים. אין חניה. הכדורגל בינוני. עמודי התאורה מסתירים. מחירי האוכל מופקעים. על שירותים אין מה לדבר. השוטרים מרביצים. חם בקיץ ואין מסתור מהגשם בחורף. אבל האוהד הישראלי ממשיך לבוא לכדורגל עם הילדים ומוכיח שלמרות ההשמצות הוא אוהב ספורט אמיתי, שמשלם מחיר יקר על התחביב בו בחר.

על פי מצב תשתיות הכבישים ובהתחשב בבירוקרטיה הממשלתית בישראל, כביש אגרה שנבנה בשיטת בנה-הפעל-העבר (BOT) הוא הכרח שלא יגונה. נכון, הממשלה היא שאמורה לבנות כבישים ולתחזק את תשתיות התחבורה. אבל כשממשלה לא מצליחה לעשות את עבודתה והתושבים סובלים, עדיף לפנות למגזר הפרטי לעזרה גם אם כרוך הדבר בעלות כספית לנהגים.

זה לא שחינמונים כמו "ישראל היום" (בתמונה) יתמודדו בשנה הקרובה על שלל פרסי פוליצר או שהפכו לפתע לסמל של מצוינות עיתונאית. אבל האמת העצובה היא ששאר כלי התקשורת בישראל, גם אלה שעולים לא מעט כסף, אינם טובים הרבה יותר, אם בכלל, או נגועים פחות באידיאולוגיה מהעיתונים אותם מחלקים בחינם ברכבת.

בתקופה בה שחקני תיאטרון נחשבים מככבים בטלנובלות ומיטב התסריטאים והמפיקים מייצרים אופרות סבון, הולך ומיטשטש ההבדל בין דרמות מרגשות בערב ובין דרמות מרגשות ביום. דמיינו לעצמכם טלנובלה דביקה על צעירה חרדית מצודדת שמתאהבת בצעיר רוסי חטוב בבני ברק. אופס, זה כבר סווג כסוגה עילית בערוץ 2.

זה לא שיש לנו משהו נגד מריחואנה וחשיש. אבל אלכוהול הוא עדיין טעים, נגיש וחוקי יותר. הפיגועים, החמסין והמיתון יכולים להרוס את שמחת החיים לכל אזרח ממוצע במדינת היהודים. וכאן בדיוק מתגלה גדולתו של האלכוהול. ערבוב קטן של קמפרי עם מעט מיץ אשכוליות וקוביית קרח, והחיים כאן לפתע יפים, או לפחות נסבלים.

נכון, הוא לא נחמד, העניין הזה עם מזרחים ואשכנזים. אבל הוא קיים, מסתתר בחדרי חדרים, מאיים להתפרץ ביום מן הימים ברעש גדול, בלי שליטה. אולי כדאי לאוורר אותו מפעם לפעם? אמנם כשהשד העדתי יוצא לאור הטיפול בו הוא בדרך כלל פופוליסטי, דמגוגי ושטחי, אבל איזה נושא בישראל מטופל בצורה אחרת?