פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לא מבינים מוסר השכל

      גם שלום עליכם ניסה בסיפוריו להסביר שלמנהג הכפרות אין שום ביסוס במצוות היהדות. מאה שנים אחרי - ההתעללות עוד נמשכת

      בעלי-חיים הם דמויות מרכזיות ביצירותיו של הסופר [[שלום עליכם]]. קובץ הסיפורים "אדם ובהמה" מביא תיאורים מגוונים מחיי בעלי-החיים, הכוללים רגישות רבה למצוקות היומיומיות שלהם, המוצגות לעתים קרובות בהשוואה למצוקותיהם של בני-האדם: כך, למשל, בסיפור "נפש חיה", הוא משווה בין גורלה של בת הרב הגיבנת והלוקה בשכלה, אשר מתה בטרם עת, לגורלה של ציפור פצועה שנערי העיר אספו וניסו לטפל בה במטרה להציל את חייה, ללא הצלחה.

      ברבים מסיפוריו ניתן למצוא גם התייחסות ביקורתית ליחס שסובלים בעלי-חיים מידי האדם. הסיפור "צער בעלי-חיים", מונה שורה ארוכה של פגיעות בבעלי חיים – דג שמוחזק בקערת מים קטנה, תרנגול המובל לשחיטה, חתול שסופג מכות כעונש על מעשה שכלל לא עשה, כלב ששופכים עליו מים רותחים וגורמים לו לכוויות, שני גוזלים שילדי גויים מתעללים בהם למוות. כל זה מנקודת מבטו של נער צעיר שמנסה באופן כושל להגן על בעלי-החיים ולמחות כנגד יחס החברה עליהם, ונתקל בתגובות עוינות ומזלזלות – החל מנזיפות ועלבונות מצד הוריו וחבריו, וכלה באלימות פיזית מצד ילדי הגויים, שמוכנים להתפנות מהתעללות בגוזליפ על-מנת לכבד גם אותו במכות. את רשימת תיאורי מעשי האכזריות הוא מסיים בסיפורה של בת שכניו, שנרצחה בפוגרום – קורבן לאותו יחס חסר רחמים שסופגים בעלי-החיים.

      "אין אנו מבקשים כלום... ניתן לכם את בשרנו"

      למרות שאת ההתעללות החמורה והבוטה יותר מייחס שלום עליכם לעתים קרובות לגויים, הוא אינו מעלים עין מפגיעה בבעלי-חיים גם כשהיא מגיעה מתוך הקהילה היהודית. בסיפור "כפרות", הוא נותן הזדמנות להצגת עמדה ביקורתית על מנהג השימוש בתרנגולים לכפרות – מפי התרנגולים עצמם.

      הסיפור מביא תיאור דמיוני של תרנגולים המחליטים להתארגן למרד נגד מנהג הכפרות, ובורחים כאחד מהעיירה ערב יום הכיפורים. לאחר שנכשלים מספר ניסיונות להביא את התרנגולים בחזרה לעיר, מחליטים נכבדי העיר להוציא משלחת שתפתח במשא ומתן במטרה לשכנע את התרנגולים הסוררים בצדקתו של מנהג הכפרות.
      בניגוד למה שהיה ניתן לצפות, התרנגולים בסיפורו של שלום עליכם מציגים עמדה פשרנית למדי – הם מדגישים שאין בכוונתם למחות נגד השחיטה שלהם, שאיתה הם מוכנים להשלים בהכנעה, אלא רק מבקשים לחסוך מעצמם את הסבל הנוסף שבשימוש בהם לכפרות. כבר בתחילת הדיון עם משלחת בני-האדם, הם מבהירים עד כמה דרישותיהם נמוכות: "אין אנו מבקשים כלום... ניתן לכם את בשרנו, נטיל לכם את ביצינו, נמציא לכם את נוצותינו – ובלבד שלא נהיה כפרותיכם!"

      אבל דווקא עמדה פשרנית זו, משמשת את בני המשלחת כדי להציג טיעון שנשמע לעתים קרובות גם בדיון המודרני לגבי מנהג הכפרות – שמכיוון שבין כה וכה פוגעים בתרנגולים לצורך אכילה באופן שגרתי, אין מקום למחות דווקא נגד מנהג הכפרות: "מה ראיתם כי נזעקתם כל-כך על מנהג הכפרות? וכי נוח לכם, שבני-אדם שוחטים אתכם וצולים את בשרכם ואוכלים אתכם בכל פה רק לשם תאוות האכילה בלבד?"

      שום ביסוס במצוות היהדות

      טיעון זה, כמובן, נשמע הרבה פחות משכנע כשהוא מופנה על עבר התרנגולים עצמם... התרנגולים מגייסים גם טיעונים הלכתיים לצדם, ומציינים (נכונה!) שאין למנהג הכפרות שום ביסוס במצוות היהדות. נציגי משלחת בני-האדם לא מתרשמים, ומבהירים שאין בכוונתם להתפשר על קיום מנהג שכבר השתרש, אפילו אם אין לו תוקף הלכתי: "אם אין זה דין מפורש בתורה, הרי זה מנהג, מנהג ישן, שנקבע אצלנו מקדמונים, ובידו שמנהג ישראל דין הוא".

      ניסיונות המשא ומתן, כצפוי, אינם עולים יפה, ובסופו של דבר מוותרים נציגי המשלחת על הניסיונות לשכנע את התרנגולים לקבל את עמדתם, ופונים לשימוש בכוח. מה שבסופו של דבר מכריע את הדיון, היא העובדה שהאדם חזק יותר, ואינו צריך לתרץ את מעשיו: "ממחרת היום ההוא יצאו כל בני העיר אל בית-מטבחים לראות במשפט העופות, שנפלו שבויים במלחמה, – והנה כולם מוטלים שחוטים על הקרקע זה בצד זה: התרנגולים והתרנגולות, הדגרניות והקעקעניות, הן ואפרוחיהן הקטנים עם הגדולים. והשוחטים עדיין עומדים עליהם, איש חלפו בידו, והם אצים לכלות את מלאכת-הקודש לכבוד היום הגדול והקדוש, יום צום-הכיפורים".