למי קראת שקרן?

נדמה שמנהג יום כיפור, בו מבקשים סליחה מחברים וקרובים הולך ונכחד מעולמנו. סביר להניח שרובנו חושבים "על מה כבר יש לי לבקש סליחה?". הרי אנחנו משתדלים מאוד להיות נחמדים אחד לשני ורק מדי פעם אולי קצת משקרים. טוב, בואו לא נגזים, מסלפים, או קצת מגזימים. אבל כמה נזק כבר יכולה הטיית מציאות קטנה לגרום לאנשים מסביבנו?

אבל השקר או הגוזמה, יותר משהם פוגעים באחר, הם בעיקר פוגעים בנו. הסיפור הבא ידגים את העניין נאמנה ונושאו, רק לצורך הדוגמא כמובן, הוא אותם אנשים שמתוקף תפקידם מסלפים קצת את המציאות - הרי מדובר בנו, העיתונאים:

הגיע זמנו של עיתונאי חריף והלז הגיע למסדרון הצר בו נבררים חייו בעולם הבא. היו שם שתי דלתות סמוכות אחת לשנייה. אחת הובילה לגן העדן והאחרת לגיהינום. ניגש העיתונאי לדלת הגן הנכסף והקיש עליה בעצבנות. החלון הקטן שבחריץ הדלת נפתח ושומר הגן הביט בו מבפנים בפליאה: "מה רצונך?", "להיכנס כמובן", "אתה עיתונאי?", "כן...", "ובכן, אני מצטער", אמר השומר, "אסור לנו להחזיק יותר מעשרה עיתונאים בגן העדן, מכיוון שדבר אינו קורה כאן. הם הופכים לחסרי תועלת, מנסים בכוח לתעד ולדווח, אך מעולם לא התרחש פה שום דבר סנסציוני. לך לגיהינום, שם בוודאי תמצא את כל מגוון בני האדם שיצרו את הרגעים העסיסיים ביותר של ההיסטוריה".

העיתונאי לא חשב לרגע לוותר והתעקש: "תן לי להיכנס. אולי אצליח לשכנע את אחד הקולגות שלי שילך לגיהינום ויפנה לי את מקומו", השומר חייך ואמר: "אתן לך 24 שעות, אם תצליח, תוכל להישאר".

נכנס העיתונאי לגן העדן ומכיוון שתשוקתו להישאר שם הייתה כל כך גדולה, עבר הוא בין עשרת העיתונאים ופיזר ביניהם שמועה, כי בגיהינום עומדים להתחיל בפרסומו של עיתון גדול וכי דרושים עורכים ראשיים, עורכי משנה וכתבים.

כשהסתיימו 24 השעות ביקש העיתונאי לצאת בחזרה מגן העדן, אך השומר חסם אותו בדרכו: "אינך יכול לצאת, השמועה שפיזרת כאן הצליחה וכל העיתונאים עברו מיד לגיהינום. עתה כמו שביקשת, עליך להישאר כאן במקומם". העיתונאי הביט בשומר המום ואז חשד התגנב ללבו, אולי לא הייתה זו שמועה כלל וכלל, אולי התבלבל והיה זה סיפור אמיתי והנה הוא עלול לפספס את הגיליון הראשון של "חדשות הגיהינום".

"תן לי לצאת מיד!", קרא העיתונאי, "אם עשרה אנשים האמינו בכך, הרי שחייב להיות משהו נכון בשמועה הזו". אבל השומר בכניסה לגן העדן נשאר איתן בדעתו ואמר: "לא תוכל לצאת, כפי שסיכמנו, אני כיבדתי את מלתי וכעת עליך, בתור תושב גן העדן, לכבד את מלתך".

מעשיה זו מדגישה את הסכנה שבשקר, בשמועה, וכיצד אלו עלולים ליצור מציאות קיימת. כאשר אנחנו אומרים דבר שקר, במוקדם או במאוחר נצטרך להתחיל להאמין לו. למעשה, לפני שנשכנע אחרים להאמין בשקר, נהיה חייבים להאמין בו בעצמנו. מכיוון שסיפרנו את השקר כדי ליצור מציאות מסוימת, אותו שקר הפך לסוג של אמת מדומה ומעתה והלאה יהיה עלינו לשרת אותה ולהאמין בה בעצמנו.

כיצד השקר מצליח ליצור מציאות מסוימת? בעת שקר אנחנו מסתמכים על כך שרוב האנשים סביבנו הם תמיד דוברי אמת, ומכיוון שכך מאמינים הם אחד לשני. אבל אם נתוודה כל אחד בפני עצמו, נגלה שבעצם יש בינינו הסכמה - כולנו משקרים פה ושם, בקטנה, אולי אנחנו רק קצת מגזימים, מספרים גוזמאות, אבל זה מקובל ליצור יחד את אותה מציאות מדומה.

גם אם גילינו כי חבר מעד ושיקר, הגזים, קצת מרח את הנתונים האמיתיים, נסלח לו על כך, כי במקומו היינו בוודאי נוהגים בצורה דומה. כאשר עבר זמן מאז אמירת השקר, יום, חודש או שנה, מה שהיה שקר ואמת הופך לערבוביה אחת גדולה בזיכרונו של האדם וכבר לא ניתן להפריד ביניהם ומאותו רגע ביטחוננו העצמי לגבי כל מה שהיה שקר ואמת מתעוות.

המחשבה על השקר, יצרה מעשה - שיקרנו, אפילו בדבר קטן. המעשה, יצר הרגל - אם שיקרנו לאחד אז כבר נשקר לכולם. ההרגל יצר אופי - את השקר נישא עמנו כעת לתמיד. ומכאן, שהאופי יצר גורל - מעכשיו, אותו שקר ילווה אותנו לכל חיינו וישפיע קרוב לוודאי לא מעט על כל מהלכם בהמשך.

אז מהר לפני שיקבע גורלי ולפני שאשפט בידי שמים ביום כיפור: אם פה ושם סילפתי קצת עובדות ונתונים, אם העלבתי מישהו בטעות או שדיברתי בגסות, אני מבקש סליחה. מעבר לכך, אני מזמין אתכם, לנצל את היום הזה, שהוא בעצם ריטריט על חשבון המדינה, לוותר על שעות של צפייה בדי.וי.די. ובמקום זה, לשבת בשקט, לחשוב ולהתבונן, עד כמה חייכם טובלים בגוזמאות, האם הייתם יכולים לוותר עליהן ומוכנים לחיות באמת, בהווה, ולקבל אותו כפי שהוא - כזה.