פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      גם הפלסטינים יודעים לעשות חשבון נפש

      דחלאן מונה את הנזקים של אינתיפאדת אל-אקצא, זביידי מתנער מהשהידים, ואפילו בכירי חמאס כבר חושבים בקול. יום כיפור ברשות

      לפני כחודש פרסם היומון הלונדוני "אל-חיאת" ראיון עם בכיר פתח וחבר הפרלמנט הפלסטיני, מוחמד דחלאן. הדברים שאמר דחלאן בראיון הארוך היו מרחיקי לכת, בכל הנוגע לנזקים שהסבה אינתיפאדת אל-אקצא לפלסטינים. במקום להמשיך להאשים את ישראל בכל חוליי החברה הפלסטינית, העדיף דחלאן להביע ביקורת אמיצה על הנהגת הרשות, על פעילי ארגונו במהלך האינתיפאדה, על עצמו, ואף על קודש הקודשים הפלסטיני - יאסר ערפאת.

      "אמרת שכל פעם שיאסר ערפאת יצא לחו"ל, חמאס היה מבצע פיגוע. מי ביצע את פיגועי ההתאבדות בשטחים, חמאס או ג'יהאד?", שאל המראיין את דחלאן. "חמאס וג'יהאד", השיב דחלאן. "אחר כך הצטרף אליהם פתח, שהוא ארגון ליברלי ואינו קיצוני מבחינה דתית, אולם גם הוא ביצע פיגועי התאבדות במהלך האינתיפאדה. איני רוצה לאמוד כעת את מידת הנזק או התועלת שגרמה כל פעולה כזו, אולם אם בוחנים באופן כללי את שבע שנות האינתיפאדה, ההפסדים רבים מהרווחים. ההוכחה לכך היא מצבנו הנוכחי. אני שופט דברים לפי תוצאתם".

      "מי אחראי על המיליטריזציה של האינתיפאדה?", הקשה המראיין. "כולנו", הבהיר דחלאן. "זו היתה טעות קולקטיבית. אני רוצה להודות בכך בצורה ברורה". המראיין שאל אם פיגועי ההתאבדות שבוצעו בתוך הקו הירוק היו טעות. "כן", פסק דחלאן. "הם איחדו את הקהילה הבינלאומית ואת דעת הקהל בישראל נגדנו. טוב היה אם הפעולות היו מתמקדות בשטחים שנכבשו ב-67' ונגד צה"ל". בהמשך הראיון אמר דחלאן כי הפיגועים לא הניבו שום הישג מדיני: "כמות הדם שנשפכה באינתיפאדה הסעירה אותנו ואני הלכתי אחרי הרגש בשנתיים הראשונות. כעת אני סבור שאדם אינו צריך להיכנע לרגש".

      בפתח מכים על חטא

      הראיון עם דחלאן, שפורסם בארבעה חלקים באחד העיתונים החשובים ביותר בעולם הערבי, מוכיח כי הרשות הפלסטינית - כמו גם העולם הערבי כולו - אינו מקשה אחת. לא כולם חושבים אותו דבר או מרגישים אותו דבר. רבים אף אינם חוששים להציג את חשבון הנפש שלהם בפומבי. אפילו במדינות שנחשבות פחות דמוקרטיות, כמו ירדן או מצרים, מתנהלים דיונים נוקבים בין גורמים פוליטיים, דתיים ואקדמיים שונים. אנשי רוח וגורמים פוליטיים אינם חוששים לעשות חשבון נפש ולהביע ביקורת על המשטר, המנהיגים, המלחמות, האיסלם וזכויות האדם. לאלו שחשבו ששכנינו הפלסטינים אינם נוהגים להכות על חטא ולהאשים גם את עצמם בטעויות - כדאי לקרוא את דבריו של דחלאן, לפיהם המיליטריזציה של האינתיפאדה היתה טעות וערפאת "היה חלש כשנדרש לקבל החלטות כבדות משקל".

      למרות שגם כשהיה בחיים הושמעה לא אחת ביקורת פנימית, יתכן שהסתלקותו של ערפאת מהזירה הפלסטינית היוותה כר נוח להשמעת קולות ביקורתיים. חודש בלבד לאחר מותו של ערפאת, בדצמבר 2004, הרשה לעצמו מועמד פתח לתפקיד יושב ראש הרשות, אבו מאזן, להביע את דעתו האמיתית על אינתיפאדת אל-אקצא. "האינתיפאדה השנייה היתה טעות והיא צריכה להסתיים", אמר ללא כחל ושרק בראיון ל'א-שרק אל-אווסט'. "חשוב לקיים את ההתקוממות ללא אלימות. השימוש בנשק מזיק ויש להפסיקו". מאז חזר אבו מאזן על דבריו אלו בהזדמנויות רבות.

      לא רק ההנהגה הפלסטינית עשתה חשבון נפש לאחר שנות האינתיפאדה. גם הפעילים בשטח הרגישו מובסים ומתוסכלים והכעס הופנה לא רק כלפי ישראל אלא כלפי עצמם. בראיון שהעניק באפריל לעיתון "הארץ" המפקד לשעבר של גדודי חללי אל-אקצא בג'נין ואחד מסמלי האינתיפאדה, זכריא זביידי, השתלח קשות בהנהגה הפלסטינית ואמר כי הפלסטינים נחלו כישלון חרוץ באינתיפאדה. "היום אני יכול לומר מפורשות. נכשלנו באינתיפאדה לחלוטין. לא ראינו ממנה שום תועלת או תוצאה חיובית. לא השגנו דבר. זה כישלון מוחץ. נכשלנו במישור המדיני, לא הצלחנו לתרגם את הפעולות הצבאיות להישגים מדיניים".

      זביידי, פעיל פתח שהפך לאגדה ולסמל המאבק המזוין בישראל, היכה על חטא על שקרא כל השנים ללכת בדרכם של השהידים. "בשבת נערך טקס יום השנה לחיסולו של אחד השהידים שלנו", אמר בראיון. "ביקשו ממני לומר כמה דברים. מה יכולתי להגיד? אני כבר לא יכול להבטיח שנלך בדרכו של השהיד, כפי שנהוג, בגלל שאשקר. אז בא אחד מראשי הפתח ואמר, 'אנו הולכים בדרכם של השהידים, אנחנו ממשיכים בהתנגדות'. ניגשתי אליו ואמרתי לו שהוא שקרן. 'אל תשקר לאנשים', ביקשתי ממנו".

      המאמר שטלטל את חמאס

      למי שתהה, לא רק בפתח אומרים "טעינו" אלא גם בחמאס. אחד מחשבונות הנפש האמיצים והנוקבים שעשה בכיר פלסטיני בשנים האחרונות, נערך לפני שנתיים על ידי בכיר בארגון האיסלמי. בסוף אוגוסט 2006, שנה לאחר ההתנתקות, פרסם דובר ממשלת חמאס ד"ר ראזי חמד מאמר נועז ומפתיע בכנותו. חמד פתח וכתב כי אין בכוונתו לחשוף את רשעותו של הכובש אלא דווקא לבחון את הטעויות של הפלסטינים. "התרגלנו לתלות את האשמה על קולבים שהוכנו מראש - אנרכיה, גזל קרקעות, סכסוכי משפחות, אולם מה הקשר שלהם לכיבוש?", תהה.

      במילים מושחזות כתער האשים חמד את הנהגת חמאס שלא התכוננה כראוי ליום שלאחר ההתנתקות. עזה, לדבריו, היא עיר פצועה ועצובה ועל הפלסטינים לקחת אחריות על עתידם וגורלם. ירי הרקטות לא הביא להישגים, הוסיף. הרס הבתים, התשתיות ומותם של מאות אנשים לא מצדיקים את המשך הירי. חמד לא חסך ביקורת מפעילי ארגונו שלדבריו אינם ממלאים אחר החוק ומזניחים את עזה. "עמנו מאס בריבוי הממשלות, מאס בדיונים ומאס בחוסר התקווה", כתב וקרא לחבריו בהנהגה: "הביעו סולידריות עם המתייסרים והעניקו תשומת לב לשגיאות שאנו עושים אך מטייחים". מסקנתו העיקרית של חמד היא להפסיק להשתמש בכיבוש הישראלי כתירוץ לכל דבר ולהתחיל לתת פתרונות לבעיות של האזרח הפלסטיני.

      מאמרו של חמד הסעיר וטלטל את הציבור הפלסטיני לא בשל חשבון הנפש שנעשה בו, אלא משום שהוא נעשה בפומבי. לא אחת מתפרסמים בעיתונות הערבית "דו"חות סודיים" ובהם חשבונות נפש וביקורת פנימית של ארגונים. לאחר השתלטותו הצבאית על עזה, לדוגמא, חשף עיתון ערבי את חשבון הנפש של חמאס בו הודה בטעויות פוליטיות וביטחוניות ובאי-הפקת לקחים. חמד, לעומת זאת, העדיף שלא להסתתר מאחורי כינויים עלומים כמו "גורם בחמאס" או "מקור בכיר בממשלת חמאס", אלא להתייצב באומץ מול הציבור הפלסטיני ולכבס את הכביסה המלוכלכת לעיני כל.

      איזו גישה תנצח?

      ראזי חמד הודח אמנם מתפקידו כדובר ממשלת חמאס, אולם הוא הצליח לעורר דיון ציבורי בנושא היעדים של חמאס וההתנהלות מול ישראל. דבריו אפשרו לחברי פרלמנט מתונים מטעם הארגון להביע עמדות דומות, דהיינו לקרוא לאחדות פלסטינית עם ארגון פתח ולוותר על השליטה ברצועת עזה. שנה בדיוק לאחר ההפיכה של חמאס ברצועה התראיינו שר העבודה לשעבר מטעם חמאס מוחמד ברגותי, חברת הפרלמנט מטעם הארגון מונא מנסור, וחמד עצמו לעיתון "א-שרק אל-אווסט" וקראו להפסיק מיד את השליטה בעזה.

      נושא הוויתור על השליטה בעזה נידון כיום בכל פורום אפשרי של חמאס, ומנהיגי הארגון, ביניהם חאלד משעל, אינם פוסלים זאת על הסף. השאלה המעניינת ביותר כיום היא איזו גישה תנצח בסופו של דבר: האם הגישה המתונה המיוצגת על ידי חמד ואיסמעיל הניה, או זו הקיצונית והבלתי מתפשרת המיוצגת על ידי מחמוד א-זהאר וסעיד סיאם. ראזי חמד היה הראשון בחמאס שעשה חשבון נפש. ספק אם חבריו בחמאס ימשיכו במשימה.