מי מפחד להיות מאושר?

בכתבות הבאות אעסוק בנושא שבדרך כלל אנחנו נוהגים להתעלם ממנו והוא הנאמנות שלנו לסבל. כולנו רוצים להיות מאושרים, מתלוננים על הבעיות שלנו, רוצים שיהיה אחרת ומחפשים אחר האושר. אבל אם לא נתעורר, לא נמצא את אותו לעולם.

הסימפטום העיקרי של המכור הוא ההכחשה: אני מכור?! מה, אנחנו לא עושים הכל כדי שיהיה טוב? כדי שיהיה שלום, בביתנו ומחוצה לו? מה, אנחנו רוצים סבל? רק תביאי לנו הנאה ועונג ונראה לך שאין לנו בעיה עם זה. קל לדבר, אבל ניסיתם פעם באמת למדוד כמה זמן אתם יכולים לסבול הנאה? כמה זמן אתם מחזיקים מעמד בלי דרמות, בשלום ובקלות – כשהכל הולך לכם חלק? ככל שהטוב נמשך המתח שלכם עולה, החרדה גואה, דפיקות הלב מואצות והציפייה שיקרה כבר משהו שיהרוס הכל הופכת לבלתי נסבלת.

ותמיד משהו מגיע והורס. ואם לא, אנחנו דואגים לחבל בעצמנו. ובכל מקרה, עם כל המתח הזה, כבר הלך הטוב. ברוך שפטרנו! שוב אפשר לנשום לרווחה, חזרנו למקום המוכר שלנו: אנחנו סובלים ואף אחד לא יוכל לקלקל לנו... הדבר אינו אישי כלל - בכל אחד מאיתנו מתחולל שדה קרב עם כוחות, שכל עוד לא נתעורר - הם פשוט ימשיכו לשחק איתנו כפי שעשו במשך דורות רבים שהנחילו לנו דפוסי סבל, שיושבים ממש בתאים שלנו ובנתיבים העצביים במוחנו. אם נמעיט בערכם של דפוסים אלה, אין לנו כל סיכוי לנצח ולהשתנות.

כל אחד מאיתנו כרת ברית עם הסבל בילדותו, מעין עסקת חבילה, הבטחה להיות "ילד טוב" ולא לשכוח את הסבל של הורינו ואבותינו. להפך, למדנו לפחד מהטוב כשהוא מגיע, לחשוד בו ולהאשים את החיים שאין טעם לבטוח בהם, כי הם (ולא אנחנו) תמיד הורסים את הטוב.

הדבר האחרון שנודה בו הוא שכמו מכורים אמיתיים, התרגלנו לביוכימיה של הסבל בעורקינו, לאדרנלין ולקורטיזול (שבמינונים ישראליים מביאים עלינו לא פעם מחלות ואף מוות). אפילו כמה שעות בלי החומרים האלו בדם שלנו ואנחנו ב"קריז". ואם נוסיף חלילה כמה שעות טובות של שמחה, אנדורפין ובני לווייתו, אנחנו כבר בציפייה ש"זה עוד ייגמר בבכי!" (זוכרים?). אז בואו נחמול קצת על עצמנו ונבין את עומק הבעיה, וכמו עם המכור, הצעד הראשון של 12 הצעדים דורש רק את האומץ לשחרר את ההכחשה ולהודות בבעיה.

לשם כך, עלינו להתעורר לתעתוע הגדול שבו הכל "הפוך על הפוך". הרי נמאס לנו מקושי, מכאב, ממלחמות ומאבקים יומיומיים, נכון? לא רק נמאס, אנחנו גם פוחדים מכאב, מסבל, מכישלון ומבדידות, נכון? אז נחשו מה - זה התעתוע! בן אדם לא פוחד מהמוכר והידוע. הפחד הגדול ביותר שלו הוא מ"הלא נודע". ומה ידוע לנו? מלחמות, מאבקים, קשיים וסבל.

בתור עם אנחנו מצטיינים באלה ואף מתגאים בכך שאנו מתעלים באלה על כל הגויים. לא בקלות מוותר אדם או עם על דיפלומות שרכש בזיעת אפו. אז הנה הסוד הגלוי: הפחד שלנו אינו כלל וכלל מהקושי, אלא מהקלות (הבלתי-נסבלת של הקיום). הפחד שלנו אינו מכאב, אלא מהנאה (תמדדו, תמדדו!). הפחד שלנו אינו מכישלון, אלא מהצלחה (מחייב מדי). הפחד שלנו אינו ממלחמה, אלא משלום. באותה מידה הפחד שלנו הוא מ"למצוא" ולא רק לחפש את האושר וכן, תתפלאו או תכעסו, אבל הפחד הגדול שלנו אינו מהמוות אלא מהחיים.

המוות הוא הידוע שלנו. אנחנו מתעלים בו לא רק במובן הגדול, אלא גם ביומיום - אנחנו מצטיינים בהמתת הרגשות שלנו, התשוקות שלנו, הביטוי שלנו, החיו?ת שלנו (אפילו הנשימה שלנו חלקית ושטחית). כן, מאוד מפחיד אותנו לחיות "עד הסוף", בלי להתנצל, בלי לדלל ובלי "לאיים" בכך על אחרים.

אם הצלחנו לעבור בהצלחה את הצעד הראשון, להתעורר, לשחרר את ההכחשה ולהודות באמיתות שלכאורה מתעתעות בנו, הצעד הבא הוא להתעורר שוב ושוב. כמו המכור, כדי לחיות חיים נקיים יש צורך בעבודה יומיומית. ובהקשר שלנו, כדי באמת להחליף את דפוסי הסבל בשמחה ולהגדיל את הסיבולת והקיבולת התאית שלנו לביוכימיה השונה, לטוב, נדרש לעשות כושר לאושר.

כמו שאתה מתחייב לאימונים סדירים כשאתה רוצה לפתח שרירים, כך בבואנו לפתח את "שרירי האושר" עלינו לעבור גמילה מביוכימיה מוכרת ולגדל קולטנים ונתיבים עצביים שמסוגלים לקיים התנהלות אחרת, טובה, בריאה, מאושרת, בלי לחבל בה. מדי יום, בלי לשים לב, אנחנו מחבלים בעצמנו ומשקיעים בסבל. על כל הנאה אנחנו מיד משלמים "מס-סבל", אם ברגשות אשם או בדרכים יצירתיות אחרות.

גם אם אין לנו סיבה טובה לסבול, נשמור ליתר בטחון על פנים חמוצים ומצב-רוח מדוכדך, כאילו הזדהות עם הסבל עוזרת למישהו. להפך: ככל שמאגר הסבל מתעצם יותר, כך יש יותר סבל בעולם המשפיע על כולנו ונראה שהדרך היחידה "לשנות תוכנה" וביוכימיה עבורנו ועבור ילדינו היא להשפיע על מוחנו בעזרת סם כלשהו. בדרך זו הופכת התמכרות לסבל לא פעם להתמכרות לאלכוהול, לסמים, לקפה, להימורים ולכל שלל ההתמכרויות המשגשגות בעולמנו.

מאגר הסבל הכלל-עולמי הוא גוף שרוצה לשמר את עצמו, הוא רעב להמשיך ולהתקיים, בדיוק כמו שמכור לסיגריות למשל, רעב לניקוטין ודורש "מילוי" מתמשך. רוב בני האדם משרתים אותו ו"מאכילים" אותו מבלי לעצור ולבחור, משום שבחירה שכזו דורשת מחוייבות ותרגול יומיומיים. במקום זה, אנחנו מתחייבים ומתרגלים סבל בעזרת אינספור גורמים שיצרנו להזין אותו - בין אם דרך משדרי חדשות, משחקי מחשב, סרטי אימה ואלימות הממשיכים לתכנת את מוחם של ילדינו ומוחנו, "קיטורים" אישיים וקולקטיביים, או שלל דרכים יצירתיות.

ככל שנאכיל את מאגר השמחה במקום את מאגר הסבל, כך תהיה אנרגיית החיים והשמחה זמינות יותר עבור כולנו. בכל דרך שאתה יכול לעזור לסובלים באופן ישיר - עשה זאת! הדבר מיד ימלא אותך אושר. ומעבר לכך, בואו נתעורר שוב למיסים האוטומטיים שאנו משלמים לסבל, למען הדורות הבאים ולמען כולנו. כל אחד מאיתנו אחראי למאזן הכוחות. מי ייתן ונהיה אמיצים מספיק להוקיר את החיים עד תומם, כל עוד הם כאן ולא רק לבכות אותם (וכל רגע טוב שהיה) בהיעלמם.

אם כל זה נשמע לכם כמושגים ניו-אייג'ים פילוסופיים, הרי שהם כל כך טבועים בתוכנות ובעצבים הפיזיים שלנו, שכל החברה שלנו תלויה בהם ועד שלא נבין זאת ניטלטל במשברים רבי-עוצמה ברחבי העולם.

דר' טובי בראונינג מחברת הספרים "עוצמת הרכות" ו"איך הפכה האישה לגבר", הקימה את המרכז הבינלאומי לשיטה בארץ שמכשיר את הקהל הרחב ומטפלים.