שטחים תמורת שלום

ספרה המרתק של רות אוזקי האמריקאית "על פני הבריאה כולה", עוסק בין השאר בחבורה של היפים, משונים וקשים לעיכול, אך עם זאת מבריקים וממולחים, העוסקים בפעילות מחתרתית למען כדור הארץ. בין השאר נחשף פה לראשונה לקורא הישראלי המושג "גינון גרילה" Guerrilla gardening. שיטוט קל ברשת, חמושים בהגדרה הזאת, חושף אותנו לכמות עצומה של מידע ועשייה.

גינון גרילה הוא צורה, אחת מרבות, של פעולה ישירה בלתי אלימה. אחת מהדרכים שאנשים אכפתיים, מעורבים חברתית, פוליטית וסביבתית נוקטים בהן כדי להביע מחאה, לעורר הד תקשורתי, לסייע לאוכלוסיות חלשות, להגביר מודעות בציבור ועוד.

מחליטים על שטח אדמה כלשהו, בעיקר בערים גדולות. לא מנסים לברר מי הבעלים כי זה לא מעניין. השטח לרוב מוזנח, מלוכלך, סובל מחוסר יחס וחוסר תכלית. הפעילים קופצים עליו חמושים במריצות, קומפוסט זרעים ושתילים, לעיתים באישון לילה בהיחבא ולעיתים בגלוי, תוך מסע יחסי ציבור בשכונה הרלוונטית, גיוס מתנדבים והשגת תמיכת הקהילה המקומית, תוך מתן עדיפות לאוכלוסיות דלות אמצעים ומוזנחות. תוצאה היא גינות מקומיות קטנות ויפות, עשירות בצמתי תבלין ומרפא, ירקות עצי פרי ופרחים.
הן נועדו לעם ואינן שייכות לאיש.

מלבד הערך האסתטי והאקולוגי שלהן והשפעתן על איכות החיים של השכנים, עובר כאן מסר חתרני: גנני כל העולם התאחדו, אל תשקיעו את זמנכם על גדרות וחומות, תבעו זכות על האדמה באשר היא, היא אינה שייכת לעריה, למועצה, למדינה או לכל בעל הון אחר. היא שייכת, כמאמר חז"ל, למי שמיטיב עמה. במצב האקולוגי הנוכחי, אין הגיון בטיפוח גינות עקרות של דשא וצמחי נוי בלבד, טוענים הפעילים, יש לנצל כל חלקה לצמחי תועלת שימושיים, זה גם לבטח לא פחות יפה.

לישראלי הממוצע הדבר עשוי להישמע סתום, תמהוני וחסר אפקט של ממש, אבל זה רק משום שאנחנו עדיין פרובינציאלים, שמרנים, מדשדשים בשולי הסחף האקטיביסטי הגואה בעולם המערבי. מדובר בתנועה מצליחה ומשפיעה של מיליונים. ההיפים האלה, אפילו שיש להם ראסטות ובגדים מוזרים, יודעים מה הם עושים.

מתישהו בשנות התשעים הגעתי לאנגליה. במבצע גינון גרילה ענק הפכו מאות פעילים חלקת דשא ענקית בלב פארק, לבוסתן עצי פרי וגן ירק לטובת הציבור. במקרה הזה ידעו כמובן הפעילים, שכבר בבוקר המחרת ירמסו מכסחות הדשא המלכותיות את החרפה ויחזירו את הפארק הייצוגי למצבו המשעמם והעקר הרגיל.

אבל הפעולה עוררה הד תקשורתי עצום. המסר עבר, הכותרות רעמו, הדיון הציבורי השתולל. עד היום אני לא שוכחת את העיניים הנוצצות, את חגיגות הניצחון הצבעוניות, השירים, התופים, הבירה. הייתי נורא קטנה אז, רק הגעתי ואפילו עוד לא ממש הבנתי במה מדובר ומי ניצח את מי, אבל נשביתי. ידעתי, נסחפת באקסטזה שאפפה את הכל, שזה מה שאני רוצה. עיניים נוצצות כאלה, אחוות לוחמים שנשקם הוא זרעים ומעדרים, מוזיקה ואהבה.