חלאס עלוקות

אני היא הרווקה במשפחה, אני גם הסוררת ויותר מזה, אני גם מעיזה לחיות עם זה טוב ולעשות חיים, סוררת כבר אמרתי? הגיע התור שלי בין האחים, הגיע התור שלי בין הבני דודים, גם בין הנכדים. זו שהחזקתי לה את היד לפני שנים וליוויתי לגן כבר נשואה פלוס ואני? אני עדיין מפזזת.

ערב חג, ארוחה משפחתית, חג ראשון, חג שני ושוב, כל המשפחה נאספת יחדיו כבכל שנה, עכשיו זה הולך להיות גם פרוס על חודש שלם, זה לא יגמר בערב אחד ודי, חודש שלם יהיה בנוי על ארוחה עוקבת ארוחה משפחתית וכמו בכל פעם שוב נערך המשפט הסמוי גלוי הזה, המשפט שאין מנוס ממנו, זה שגורם לארוחה המשפחתית להיות ארוע קצת יותר מציק מאשר מהנה. זה קורה בדרך כלל בשלב בו מסיימים את כל המנות ומגיעים למנה האחרונה עם איך לא, הקפה.

יאמר לזכותן של דודותיי היקרות כי הן משתדלות להקרין סבלנות וסובלנות, ליברליות והבנה אל הקידמה, ובכל זאת הן עדיין מתקשות להסתיר את המבט הספק דואג ספק תוהה שאומר בשקט " אבל היא בחורה טובה ומוצלחת, עובדת , לומדת, עושה ספורט ונראית טוב ,לא חסר לה כלום, אז איך היא עדיין רווקה? מה לא בסדר? איך זה יכול להיות?"

אני יכולה לנסות לענות ולהרגיע, "הכל בסדר חבר'ה, אין סיבה לדאגה, כל דבר בזמנו, זה כבר לא נדיר להיות רווקה בגילי, וזה שההיא נשואה פלוס זה רק בגלל שהיא דתייה אדוקה, אצלם זה קורה מוקדם יותר, באמת שאין מה לדאוג, אני לא בוכה בלילות חס וחלילה".

זה לא יעזור, הם ימשיכו לדאוג גם בחג הבא וגם בזה שאחריו, אז אני מעבירה אל כיוונן את מגש המתוקים, שיניחו לי ויחזרו לדבר על דיאטות. זה עוזר בערך לרבע שעה, הזמן המדוייק שהוקצב לטעימת כל האפשרויות הפרוסות על השולחן, סיבוב קפה שני וקדימה ממשיכים להציק לאפרת, "אז מה עם ההוא מהעבודה אפרתי? אתם מסתדרים ממש יופי לא? למה שלא תצאו?", שואלת דודתי א', לא שיש לה מושג מה קןרה אצלי בעבודה, אבל מחצי מילה שזרקתי לאימי היא מנסה להיתלות על קצה חוט שיושיע, "לא דודה" אני משיבה בסבלנות, "דבר ראשון ההוא מהעבודה נשוי" , "באושר?" היא נכנסת לדבריי, "אוי אין לכם תקנה אתם, דבר ראשון כן הוא נשוי, שנית אם באושר או לא באושר זה כבר עניין שלו ולא אין שום עניין בינינו, תרדו מזה, הלאה".

הן לא מתייאשות, דודה צ' תוקפת מזווית אחרת "אז תגידי אפרתי, מה עם ההוא השכן של החברה של סבתא? הוא נראה לי בחור רציני, מבוסס, הוא עובד בהיי טק את יודעת? הוא לא מאלה שמסתובבים סביב עצמם, בחור עם הרגליים על הקרקע, יודע מה הוא רוצה, נראה מצויין, אני אגיד לסבתא לתת לו את הטלפון שלך".

אוקיי כאן אני כבר מתחילה להרגיש איך אם לא יבוא עזרי מאף כיוון אני עשויה לענות בחריפות שעלולה להשמע קצת לא מנומסת, אז אני שולחת לאימי מבט שאומר "אפשר להושיט עזרה?" ואימי מגיבה בשמי "תניחי לה היא לא רוצה, היא לא לחוצה, לא ממהרת, טוב לה ככה, לא מחפשת שידוכים, מסתדרת בעצמה, את לא יודעת איך זה היום? שיעור הגיל בו מתחתנים היום עלה בעשור, הם כבר לא לחוצים להתחתן, יש להם זמן, עושים קריירה, לומדים , מתפתחים ואחרי כן מתחילים לחשוב על חתונה וילדים".

"דיברתי אתמול עם מכר שלי" ממשיכה דודה ט' כמו לא שמעה דבר מפי הסניגור אימי, "הוא מאד נחמד ויש לו בן מקסים, פגשתי אותו וסיפרתי לו עלייך, הוא נורא התרשם ושאל אם תהיי מוכנה ללכת למקווה פעם בשבוע ולשמור שבת", חייכתי אל דודתי מבינה כי כוונותיה טהורות וטובות והשבתי "את יכולה להגיד לו שהוא יכול ללכת למקווה פעם בשבוע, אני לא אהיה שם, ובשבת אני שומרת שיהיה לי שקט ונעים, יותר מזה אני לא מבטיחה".

אני , אפרת גונן, הרווקה הסוררת של המשפחה הזו, לא תשמינו מנחת, לא כרגע לפחות, אני מבטיחה להשתדל בהמשך, אבל בלי לחץ , תהיו שמחים שטוב לי, שאני עושה חיים, שאני טסה ללונדון מחר ושאני אחזור עם חוויות, במקום לשבת לחכות לחתן, בינתיים סוררת, לא טוב?

efratcoffee@walla.com