תפסיקו להתפלא שיש סרבנות

כל הזמן אנחנו מתפלאים. המציאות חוזרת על עצמה בדיוק מירבי, כל שנה מזכירה במידה רבה את קודמותיה, אבל משום מה אנחנו מסרבים להפנים את המציאות ולהסיק מסקנות. בסיוע תקשורת צעקנית, אנחנו שוכחים שהתופעות שמכעיסות אותנו כל כך היו כאן תמיד, ואין שום סיבה שייעלמו בקרוב. לחלק מהתופעות הללו יש גם סיבה ממש טובה. כדי לסייע ללב החלש שלכם לעבור את השנה הקרובה עם מעט פחות הפתעות, הכנו עבורכם את הרשימה הכמעט מלאה של הדברים שכדאי להפסיק להתפלא מהם.

ולמה שיידעו, בעצם? התקציבים שלהם מקוצצים באכזריות, העובדים שלהם מוצפים בעבודה, וגם כשהם מודעים להתעללות במשפחה לעיתים ידיהם כבולות בשל סבך הביורוקרטיה שמונע מהם להוציא ילדים מביתם. לכן, הילדים האומללים שנרצחו השנה לא יהיו האחרונים.

בסיקור הפשע בישראל עולה פעם אחר פעם המשפט המאוס: "מה קרה לנו?". ובכן, אנחנו בסך הכל מדינה נורמלית, עם משטרה חלשה, ועם אנשים נטולי לב יהודי חם, שיקחו פרוטקשן, יגנבו, ידיחו לזנות וגם יהרגו. בפעם האחרונה שבדקנו, גם מאייר לנסקי, מגדולי המאפיונרים בכל הזמנים, היה יהודי.

אחת האשליות המשעשעות מהן סובל הישראלי המצוי היא כאילו פועלות שתי משטרות בישראל. באחת משרתים כל השוטרים שאינם מצליחים למצוא רכב גנוב, לתפוס אנסים ולעצור את מכת עבירות הרכוש. בשניה, לעומת זאת, משרתים אנשים מצוינים שחוקרים ראשי ממשלה ומסוגלים למגר את משפחות הפשע. ובכן, בישראל יש רק משטרה אחת. ואותו שוטר חסר ישע, שמגיע לבית שלכם אחרי ששוב פרצו אליו, גם רודף אחרי משפחת אלפרון, ומבצע זאת באותה רמת יעילות.

המשקיעים בישראל וכמובן העיתונים הכלכליים עומדים משום מה המומים בכל פעם שהמדדים נצבעים אדום. מבירור שערכנו עולה כי זו אינה קונספירציה נגד העם היהודי. מניות שעולות מעבר לערכן האמיתי, יבצעו במוקדם או במאוחר תיקון כלפי מטה. בועות סופן להתפוצץ והבורסה היא אולי קזינו להמונים, אבל גם בקזינו הבית בדרך כלל מרוויח על חשבון המהמרים.

בכל שנתיים אנחנו מופתעים מחדש מיכולתה הירודה של הנבחרת, במוקדמות היורו ובמוקדמות המונדיאל, ובכל פעם מחדש איש לא מסיק מסקנה אופרטיבית: את ההתאחדות ממשיך לנהל עסקן אפור, צעקני וגס רוח מפתח תקוה (בואו נכנה אותו גברי לוזון), המינויים לנבחרות נעשים בצורה לא מקצועית (שלושת מאמני הנבחרות הצעירות של ישראל הם אנשי מקצוע כושלים או חסרי כל ניסיון), הליגה ממשיכה להידרדר ובמקום ללמוד ממאמנים זרים אנחנו צולבים אותה. גם למשחקי המוקדמות הבאים נגיע מאותה נקודת מוצא בדיוק – והיא נמוכה.

ישראל של ימי פוסט האינתיפאדה השניה היא מקום גזעני מאי פעם. לא צריך ללכת רחוק כדי להבחין בכך: השיח בכנסת ישראל רואה בערביי ישראל גיס חמישי, פוליטיקאים לגיטימיים כאביגדור ליברמן ובנימין נתניהו רואים במגזר איום קיומי וכמעט אף יהודי לא רוצה בשכן ערבי. משום מה, אנחנו מצפים שהמגמה הזאת לא תחלחל דווקא למקום היצרי והמבעבע מכולם, איצטדיון הכדורגל.

המשפט הזה הוא בעצם הסיבה האמיתית לכישלון בלבנון: לאחר שנים של מאבק בפלסטינים החלשים, הופתענו לגלות שהצד השני אשכרה מסוגל להפעיל ביעילות כלי נשק, להילחם ולא להיכנע. הכישלון הזה לא הפריע לנו להתפלא שהחמאס מסרב להרים ידיים, למרות החיסולים, החדירות וההריסות. כל עוד נקרא לאנשים בצד השני "מחבלים" במקום "לוחמים" או "חיילים", סביר להניח שנמשיך להיות מופתעים בכל פעם מחדש.

חיילים בחופשה, בליינים מתודלקים, תשתיות ירודות, תחבורה ציבורית מושבתת, נהגים גרועים ומשטרת תנועה שעסוקה כמעט אך ורק באכיפת המהירות המותרת. זוהי הנוסחא לסופי שבוע קטלניים. במדינה בה נהרגו בשנה שעברה 430 בני אדם, ממוצע של יותר מהרוג מדי יום, כל סוף שבוע הוא סוף שבוע קטלני בכבישים.

במדינה בה פוליטיקה היא מילה גסה והורים יעדיפו לראות את בתם המוצלחת מתמודדת בריאליטי ולא מתמודדת במרכז הליכוד, הטובים הולכים לעסקים, לאקדמיה ולהייטק. והפוליטיקה מסתפקת בכוחות בינוניים במקרה הטוב ובשאריות כוח האדם של מערכת הביטחון במקרה הרע. עד שלא נבין שאת הטובים והמוכשרים ביותר צריך לייעד למשרות ציבוריות, ניאלץ להסתפק בחברי כנסת שלא היינו קונים מהם מכונים משומשת ולרוב גם לא היינו נותנים להם לרחוץ עבורנו את המכונית החדשה שרכשנו.

אין דבר כזה סחטנות חרדית, יש רק חולשה פוליטית חילונית שריחה נפוץ למרחוק. מי שצריך את הש"סניקים בקואליציה שלא יתפלא שיצטרך לשלם על כך מקופת המדינה. כשהמצביעים החילונים היו בים או בקניות, אלי ישי רדף אחרי קשישים דמנטיים והביא אותם ביד לקלפיות. ככה עושים אנשים שמבינים פוליטיקה ויודעים דבר או שניים על הדמוקרטיה הישראלית.

יש הרבה סיבות לביקורת על אהוד ברק: המיליטנטיות שלו, התנכרותו לערכי השמאל והאינטליגנציה הרגשית שלו, שנמוכה בכמה עשרות מספרים מהאיי.קיו שלו. אבל את הכתבים הפוליטיים שמסקרים את ברק מרגיזה בעיקר הססנותו: הוא לא סגור על עצמו! הוא משנה את דעתו! יום אחד הוא חושב ככה ולמחרת הוא חושב אחרת! אבל בעצם, אצל מי זה לא עובד ככה? האם המציאות הפוליטית והמדינית כל כך פשוטה שאפשר להגיע להחלטות נחרצות בתוך שניה? והאם הנחישות של אהוד אולמרט, שהובילה אותו לצאת למלחמה מטומטמת בלבנון ולא לעמוד על טעותו במשך 34 ימים, היא תכונה כל כך מבורכת?

למה בעצם שמפלגת העבודה לא תתרסק? אין בה אנשים מוכשרים במיוחד, היא קרועה בין עמדות ימין של ברק לשמאל של יחימוביץ'. בין פוליטיקאים אינסטנט כמו ברוורמן למאעכרים נוסח פואד. מפלגה אוכלת יושבי ראשיה שעסוקה תמיד בשאלה מה עדיף, ממשלת אחדות או כישלון בבחירות. הנה התשובה: קודם כל תתבזו בממשלת האחדות ואז תיכשלו בבחירות.

נפתח בהצעה: יש להנהיג בדיקות רפואיות לכל מי שמגיש תביעה אזרחית. אחרי הכול, בקצב בו מתנהל תיק אזרחי בישראל רוב הסיכויים שהצדדים ימותו מזקנה או מחולי לפני שכבוד השופט יפרסם את הכרעתו. הסכנה האמיתית למערכת המשפט אינה דניאל פרידמן, שהחליט לנשל את משאל חשין וחבורתו מהנכס הבג"צי אותו רשמו על שמם בטאבו. הסכנה האמיתית היא אזרחי המדינה, שמתקשים להבין מדוע צריך אדם להתפלל לאריכות ימים כדי לזכות במעט צדק עוד בחייו.

פוליטיקאים הם בני אדם. גם בעלי הון. הם עשירים יותר, עם השפעה רבה יותר, ומחפשים את קרבתם של האנשים שיכולים לעזור להם. האליטה יכולה להעסיק לוביסטים, האזרח הקטן לא. כך זה פועל בארצות הברית, ואין סיבה שאת הייבוא התרבותי מהמעצמה המתנוונת נפסיק כאן. הקשר הזה הוא אמנם פתח לשחיתויות, אבל אין פירוש הדבר שהוא עומד להתנתק בקרוב.

האם התקשר אליכם פעם סוקר ממכון ידוע? האם הוא נשמע לכם אמין, מקצועי ורציני, או שמא היה מדובר בילד בן 22 שמחלטר קצת לפני הטיול הגדול? האם גם אתכם שאלו בסקר אחד אם אתם תומכים בלבני או מופז ואז התפנו לעסוק במרקם הקטיפתי של גבינת הסקי החדשה? והאם הסתכלתם מסביב והבחנתם במדינה שאתם חיים בה, שמלאה בעדות ומגזרים שונים, חלקם לא משתפים פעולה עם סקרים? אף סוקר לא יאמר זאת בגלוי, כדי לא לפגוע בפרנסה, אבל הנס האמיתי הוא שהסקרים פוגעים לפעמים.

עיתונות היא עסק. עסק צריך להרוויח כסף. אם העסק לא ירוויח כסף, לא יהיה עיתון או ערוץ טלוויזיה או אתר אינטרנט. אז בבקשה, תפסיקו לנדנד.

מה קורה כשלוקחים ילדים בני 18, מלבישים אותם במדים, נותנים להם נשק ושולחים אותם למשימת שיטור מפחידה בתוך מחנה פליטים פלסטיני? נכון, עוד פרשה מביכה לדובר צה"ל. רוצים פחות התעללויות? אין בעיה, תתחילו לשלוח טייסים וחובלים למחסומים, קציני מילואים למעצרים באמצע הלילה וחניכי פו"ם לסריקות אחרי מיידי אבנים. אופציה אחרת היא לצאת מהשטחים.

לא כל צעיר בן 18 מוכן לסכן את חייו למען מדינה שלא תיתן לו הרבה אחרי השחרור, לא כל אחד מוכן להשתמש בנשק, לא כל כוכבנית נוער או ספורטאי מוכנים לסכן את הקריירה ואת ההכנסה הכספית כדי שמחלקה שלמה תצלם אותם במקלחת בסלולרי ולא כל צעיר יכול לעמוד במשמעת ובדרישות הצבאיות.

פוליטיקה מלוכלכת בדיוק כמו הדרך שבה קיבלתם את תפקיד הסמנכ"ל בארגון בו אתם עובדים או את הדרגה בצבא בו אתם משרתים. מי שרוצה להתקדם ולהשפיע חייב לחדד מרפקים. כל עוד לא מדובר בעבירות פליליות או בשחיתות אישית, איפה בדיוק הבעיה?

בגלל הצבא. והמלחמות. והמיסים. והפוליטיקאים. והלחץ. והמתח. והמשפחה הישראלית החונקת. והקלות שבה אפשר להוציא דרכון זר. למען האמת, צריך להתפלא שאנשים רבים יותר לא מנסים את זה.

ומה עם הסמל? מה עם הנאמנות? מה עם האוהדים? כל זה נשכח כשהכדורגלן או הכדורסלן שלנו זכה להצעה כספית נדיבה. נכון, במקרה של אנשים כאפי בירנבוים, שנשאו נאומים חוצבי להבות על הנזקים שגורמת מכבי תל אביב לכדורסל וכעבור מספר שנים הצטרף אליה, המעבר קצת צורם, אבל כל עוד עיתונאים (ואנשי מקצוע אחרים) ינטשו את מקום עבודתם בשניה בעקבות הצעה טובה יותר מהמתחרה, גם לספורטאים מותר.

למה בדיוק אנשים אמורים לשאוף, להיות עניים? הנה חוכמת חיים קפיטליסטית עתיקה : עדיף להיות יפה, חכם ועשיר מאשר מכוער, טיפש ועני.

הזקנה במסדרון עליה רכב אהוד ברק בקמפיין 99 כבר מזמן שוכנת עפר, אבל חברותיה עדיין סובלות מריח הליזול ומאורות הניאון המסמאים במסדרונות בתי החולים. ככה זה כשהאוכלוסייה גדלה ומצבת בתי החולים נשארה כמו לפני 20 שנה. כמו בכל שנה, גם בחורף הקרוב תמלא השפעת את מסדרונות בתי החולים בקשישים מושפלי עיניים, ששילמו כל החיים ביטוח רפואי משלים ומושלם, מגן ומוזהב רק כדי לגלות שהרבה חולים על מעט מיטות זו נוסחא שנגמרת תמיד אותו דבר

כי כמעט אף אחד שהצליח בפסיכומטרי לא רוצה להיות מורה. כי אנחנו עושים מלחמות במקום לעשות חינוך. כי בכל שנתיים מכריז שר חינוך על רפורמה ואז מפנה את מקומו לשר הבא ולרפורמה הבאה. כי אין לנו מונופול על החוכמה. כי גם הגויים יכולים.

בואו נניח שהיינו עוצרים: האם יש לנו ידע בעזרה ראשונה? האם לא היינו גורמים נזק בלתי הפיך לרוכב האופנוע או לנהג הרכב? האם לא היינו גורמים לפקק שהיה מקשה על שירותי ההצלה להגיע למקום במהירות? אבל מה, את האייטם הדמגוגי הזה כמעט אף עיתונאי לא יפספס, ואף פוליטיקאי שקורא עיתונים לא יחמיץ את ההזדמנות לזמן דיון חשוב בוועדה כלשהי בכנסת, על מנת לדון בהידרדרות הערכים הקשה.

אי אפשר להכחיש זאת: מדינת ישראל תקועה כקוץ בישבנו של המזרח התיכון. היא מחזיקה בצבא חזק שהסב למדינות המקיפות אותה אבידות עצומות לאורך השנים, היא מתקדמת לעבר הסכמי שלום בהססנות ובאיטיות והיא המדינה הלא מוסלמית היחידה בסביבה. אין לעמי האזור סיבות רבות לאהוב את ישראל, ואם תהיו לרגע כנים עם עצמכם, גם אתם לא ממש אוהבים את השכנים שסובבים אתכם.

הניג'וס הזה מושמע מחדש בכל אינתיפאדה או מלחמה שתחומה רק לחלקים מסוימים של ישראל. המדינה הזאת קיימת לא כדי לחיות על חרבה, אלא כדי להבטיח לאזרחיה חיים בטוחים ואם אפשר גם נוחים. ברגעים הנדירים שהדבר מתאפשר, מותר ללגום כוס קפה ואף מההיצע הקולינרי המשתפר שמציעה העיר הגדולה. יש להזכיר שהמנגנון של שיגור הקסאם אינו כולל, ככל הידוע, מכונת אספרסו.

כבר עשר שנים לערך שאנחנו מתרגלים לסטנדרטים גבוהים יחסית: השחקנים לא מגמגמים, הצילום והעריכה מוקפדים ובחלק מהסרטים אפילו נפטרו מחובת העירום המעיקה שהעיבה על התעשיה במשך שנים רבות. התקציבים גבוהים יותר, הבמאים הישראלים נחשפים לעולם ולומדים ממנו וההוויה המקומית הסוערת מספקת הרבה דלק לעשיה. אם "ואלס עם בשיר" הנפלא לא יתמודד על פרס אוסקר הסרט הזר, אז כבר יהיה מותר לכם להתפלא.