קורות הגורו ההודי והפרה המוארת

יש דברים שהם בגדר קונצנזוס, למשל, הגורו רמנה מהרישי (1879-1950). לכולם ברור שהוא היה הכי מואר, הכי נחמד, הכי שקט והכי ממלא בהשראה ואמת. רמנה גדל במדינת טאמיל נאדו שבדרום הודו, ובצעירותו היה תלמיד עצל שאף סלד מענייני דתות. לפיכך, אחרי שבגיל 16 חווה הארה, איבד לחלוטין כל עניין בלימודים ועבר להתגורר במקום בשם ט?ירו?ו?נ?מ?אל?אי, ליד ההר הקדוש ארו?נצ?'אל?ה.

בתור נער מואר העדיף רמנה את המקדשים והמערות שבסביבת ההר, שם הסתגף, צם וישב שעות ארוכות בריכוז ובהתבוננות, עד שחייו הפכו למדיטציה אחת בלתי פוסקת. למרות שרצה להתבודד, רבים באו לבקר את הפלא הצעיר ובהדרגה נבנה סביבו אשרם משגשג. רמנה מיעט לדבר, אך כשנשאל בנדון ענה: "ההארה לעולם לא תתרחש מתוך התעמלות אינטלקטואלית". הוא הציע לאנשיו לחקור בשאלה "מי אני?" ולשחרר את השכל מכל מחשבה שאיננה פשוטה.

לדבריו, "העולם מלא בסבל בגלל שלרבים אין שום ידיעה על עצמיותם האמיתית, זו השמחה הטבעית באדם שלעולם אינה יכולה להיעלם או להתקלקל". רמנה האמין לא רק ביכולתם של בני האדם, אלא גם ביכולתן של החיות להגיע להישגים רוחניים. הוא אף טען שהפרה האהובה עליו, לאקשמי, הייתה מוארת.

לקראת סוף חייו התגלה בגופו גידול סרטני ממאיר, הוא נותח ארבע פעמים ולבסוף לא נותרה ברירה אלא להמתין שחייו יסתיימו. בכל הזמן הזה, נשאר רמנה שליו, שקט ואף המשיך לקבל אלפי תלמידים במשכנו. מאז מותו ועד היום, משמש האזור של טירוונאמלאי כמוקד מבוקש לעליה לרגל, כאשר כל המבקרים במקום, ללא יוצא מן הכלל מעידים בעיקר על כך שיש בו שקט, שחודר לעצמות ומרגיע את הנפש. קונצנזוס או לא קונצנזוס?