שופטים בדימוס

סליחה מסירה מכשולים רבים שעלולים להופיע בעת יצירת החיים שאנחנו רוצים. הכוונה היא לא רק לסלוח לאחר או שימחלו לנו, אלא בעיקר סליחה לעצמנו על שהיינו שיפוטיים ושהכאבנו לאחרים ולעצמנו. רק אחרי שנסלח לעצמנו באמת, נוכל לסלוח לאחר. אם לא נסלח לעצמנו, גם אם מישהו יסלח לנו - נשאר תקועים.

בכדי לסלוח לעצמנו באמת, עלינו קודם כל להתבונן ביקום ולהבין את המשחק הקוסמי הזה, שהוא דואלי, שיש בו טוב ורע, שלא קל לחיות בעולם הזה ושעושים בו טעויות, כי כך אנחנו לומדים וגדלים.

כשנבין את הטבע שלנו ונקבל את הטעויות שלנו כאנושיות, נוכל לסלוח לעצמנו ולפנות מקום בראש כדי ליצור ומקום בלב כדי לשמוח. אולי גם נשאל את עצמנו אם באמת יש על מה לסלוח. הרי אם כולם כועסים, ביקורתיים, מעליבים ועושים דברים רעים דומים, אז אולי זה פשוט חלק מהטבע האנושי, כולנו באותה סירה, אף אחד לא חטא ולכן אין אשמים. ואם כך, על מה יש לסלוח? כאשר אנחנו סולחים לעצמנו, נבנית בתוכנו תחושה של "אני בסדר" (מותר לי לעשות טעויות) ושל "אני יכול" (אני לא פוחד להמשיך להתנסות) ואז קל יותר ליצור.

שימו לב, אני לא מדברת על עשיית רע בזדון. מניסיוני, בדרך כלל רוב האנשים עושים רע לעצמם ולאחרים, כאשר רע להם או כשאינם מודעים להשפעה הרעה של מעשיהם. לפני כחודש, סיפרה לי בכעס אחת מהמטופלות שלי, מורן, איך ברחבת הריקודים בחתונה של אחיה, בת דודתה לילך ובני משפחה נוספים צחקו על מיטל בת השלוש. הם צחקו עליה שהיא שמנה, העבירו אותה מיד ליד ומיטל הקטנה היתה חסרת אונים עד שמורן לקחה אותה מידיהם בשתיקה רועמת.

מורן הוסיפה: "מעצבן אותי חוסר הצדק, שצוחקים על ילדה שלא יכולה להגן על עצמה ועוד מי? לילך, זאת שכל המשפחה צחקה עליה בכל הזדמנות". שאלתי את מורן: "אם את צחקת על לילך כשהייתה ילדה, למה את כועסת עליה עכשיו כשהיא צוחקת על ילדה אחרת?". מורן חשבה ונותרה ללא תשובה. "אולי מרגיז אותך שיש בכלל צד כזה בכולנו?" שאלתי. "אולי, אבל עדיין זה מרגיז אותי. מה, אין לי זכות לכעוס על לילך?". עניתי לה: "את תכעסי על לילך פחות אם תהיי כנה עם עצמך ותזכרי שגם את לפעמים כזאת. בעתיד כשתסלחי לעצמך תסלחי גם לאחר, עכשיו תתמקדי בתרגול של איך לסלוח לעצמך". מורן הבינה שהיא שוב עומדת מול שיעור עמוק, חשוב ולא קל, והיא צדקה.

תרגיל לסליחה ומחילה לעצמכם:
1. עשו את תרגיל "התחברות לאני הפנימי".
2. תחשבו על כל המצבים בהם כעסתם או ביקרתם את עצמכם ותסלחו לעצמכם. בהתחלה האמירה "אני סולח לעצמי" יכולה להישמע מלאכותית, אך ככל שתתרגלו אותה יותר היא תהיה רגשית.
3. חזרו על שלב 2 והפעם תסלחו לאחרים.
4. בעזרת תרגיל "פתיתי אור" הכניסו סליחה לחייכם.

תמיד אהבתי את התקופה הזו של השנה, חווית המשפחתיות, ריחות התבשילים, ריבת החבושים, האופניים בכבישים, בתי הכנסת, התפילות ואווירת הקדושה. כילדה לא הבנתי את מהות החג וכשהתחלתי להבין לא ממש הסכמתי. על מה אני כילדה צריכה לבקש סליחה ולצום, מה עשיתי שהוא לא בסדר? וגם אם עשיתי משהו לא בסדר, איך אדע מהו?

לא הייתה לי בעיה להיות ילדה טובה ולעשות מה שצריך אם יאמרו לי מה לעשות, בלי מסרים כפולים. הייתה גם חוסר עקביות במה שסיפרו לי על אלוהים, אותו איש שיושב במרומים. האם הוא "אל רחום וחנון, רב חסד ואמת" או אלוהים ש"יפיל עלי אש ותמרות עשן" ו"ירשום אותי בספר המתים"?

היום אני רואה את אלוהים כאנרגיה של "כל מה שיש", גם החי, גם הדומם והאנרגיה ביניהם. גם הטוב וגם השונה ולא כמישהו שיושב במרומים ומחכה לתפוס אותי על טעות שעשיתי בתוך משחק שעיקר הלמידה בו היא ניסוי וטעייה, כלומר, למידה מטעויות. האלוהים שאני מאמינה בו הוא כמו הורה שאוהב את ילדו, רוצה לעזור לו ולא להפחיד או להכשיל אותו. חלק של אותו אלוהים שוכן בתוכי ובכולנו. אם אני כועסת על עצמי ומענישה את עצמי, בהשפעת החינוך והתרבות שגדלתי בהם, אני היא זאת שצריכה לסלוח לעצמי.

באווירה החגיגית של תקופת החגים, יש לנו הזדמנות להיפתח להתחדשות, להתפלל ולהתכונן לשנה טובה יותר. אם ננצל את ההזדמנות לסלוח לעצמנו, החיים שלנו באמת יהיו טובים יותר. סליחה אמיתית יכולה לבוא מתוך הבנת החיים וקבלת האנושיות שלנו, לא בגלל פחד שאלוהים יעניש אותנו. בחג הזה אני מתכוונת לסלוח, בעיקר לעצמי.