תארו לכם שבדף הבית של האתר הנחמד שלנו היה כתוב "לחץ כאן להארה מיידית". היד הייתה נעה לה בעדינות עם העכבר, קליק ועוד קליק והדף עולה. אבל במקום פרסומות, טור אישי או כתבה, היינו מקבלים דף ריק. לבן. ללא מלים בכלל. היינו חוזרים אחורה ומנסים עוד פעם, ושוב, המסך לבן, מה קרה? מישהו עשה טעות ושכח לחבר אותנו למקום אליו התכוונו להגיע.
מה בעצם חיפשנו? מלים? עוד מלים? האם לא קראתם מספיק מלים עד היום, האם לא עברתם מספיק דפי אינטרנט, האם לא חרשתם כבר אין ספור כתבות, דיווחים ודעות על סדנאות, מדיטציות, שיטות ומורים רוחניים שונים ומשונים?
לפעמים אנחנו עלולים להתבלבל ולחשוב שהדרך לדעת מהי האמת תלויה בכמות המלים שנצליח לקרוא "עד כה לא קראתי כל כך הרבה בנושא, אז אני לא הכי מבין אותו...". עוד ועוד מלים ובהן, כך אנו מקווים, תמצא לה המשמעות העמוקה, ההסבר האולטימטיבי, כך שנוכל לומר: "או, זה הדבר הכי נכון שקראתי...". הראש עסוק כל הזמן בלבחור, מה טוב ומה לא טוב, מה נכון ומה לא, מה עדיף, שחור או לבן, את זה אני אוהב, את ההוא אני שונא וזה נראה לי מזויף.
רעש לבן
והמחשב...הוא אוגר עבורנו עוד ועוד מלים ואף מכיל את כל המלים שקראנו בעבר. לפעמים אנחנו יכולים למצוא את עצמנו חולמים: "לו הייתי כמו המחשב, הייתי יכול לזכור את כל התשובות לכל השאלות ואז אף פעם לא הייתי מתבלבל". הבעיה היא שבדרך כלל, מרוב עודף מלים מסתבכים, מתבלבלים ובמוח המידע הופך לצלילים, למעמסה ולרעש לבן. מדי יום אנחנו צוברים עוד ועוד רעש, שמכסה על הרעש הקודם. בינתיים אנחנו מדמיינים שהידע שלנו גדל, שאנחנו הולכים והופכים לחכמים יותר כי צברנו עוד מידע, עוד רעיון שלא חשבנו עליו מקודם, אבל למעשה, בתוכנו, שום דבר אינו משתנה.
מרוב מלים אנחנו נוטים לשכוח שהחיפוש אחר תשובה שבאמת תשפיע עלינו טמון בחוויה. המלים במוח, כמו נתונים במחשב ישן, יכולות להתבלבל ולצאת מהקשרן, החוויה - נשארת בגוף ואינה נשכחת. לרוב, החוויה העוצמתית ביותר נחווית ברגעים השקטים, בשקט שבין המלים, כשהרעש מפסיק ותחושת עונג שלווה עוטפת אותנו. זה אפילו יותר מרגע השיא, זהו רגע השלווה השקט שבא אחריו, את החוויה הזו אנחנו מחפשים.
לפיכך, יש שתי ברכות שאני מאחל לכולנו לשנה הבאה עלינו לטובה. האחת נוגעת במלים. מי ייתן והמילים שלנו יצליחו לנשוא בתוכן קצת שקט, שיצליחו להעביר את החוויה, את ההפסקה ואת השלווה. אנחנו חייבים להמשיך לכתוב, לדווח, לספר, כי אנחנו רוצים להעביר משהו הלאה, ועדיין המלים הן הדרך הטובה ביותר שיש לנו לתקשר במהירות אחד עם השני.
האומץ להתנסות
הברכה השנייה נוגעת בחוויה, באומץ, שכבר יגיע וייקח אותנו מעבר למלים, אל ההתנסות. אני פונה אל הקוראים המכורים, אלו שרק יושבים על הכסא ומדי יום בודקים מה השתנה בעולמנו, איזה סדנה יש השבוע, איזה מורה בא לבקר בארצנו הקטנטונת ומה מצב הכוכבים. כולנו קצת כאלה, מעדיפים לקרוא ולהמשיך הלאה בחיינו כפי שהיו עד כה.
אבל עמוק בפנים, משהו בנו זוכר שהידע האמיתי נמצא רק בהתנסות, הוא אינו יכול להיווצר מתוך הערכה האם משהו הוא טוב או לא טוב, כמו שאי אפשר להעריך באמת איך יראה קשר עם אדם מסוים, חייבים להתנסות בקשר שכזה ורק אז אפשר לדעת. אם תופסים אומץ, קוראים פחות ומתנסים יותר. אחר כך הידע במלים הוא כבר לא ידע של אחרים, שהתנסו וכתבו, אלא ידע שכבר הפך לאוצר אישי של האדם שהתנסה בו.
אחרי ההתנסות, המלים מקבלות חיות, פתאום מוצאים משהו מהשקט ואותו גבב מלים אינסופי מתחיל להביע משהו אמיתי. דרך מלים בלבד, החוויה לעולם לא תגיע, תקראו לזה רוחניות, תקראו לזה ניו-אייג', תקראו לזה חשיבה אלטרנטיבית, זה לא יעזור, הספקנות והשיפוטיות לעולם לא ייעלמו דרך שכנוע, אלא רק דרך התנסות. וזו בעצם הברכה שלי לשנה הזו, שיהיה לנו את האומץ לעזוב את כסא המחשב ולצאת לסדנאות, למפגשים ולהיות באמת פתוחים לחוויות, כי רק הן יעזרו לנו באמת להשתנות.