נשות הברזל, כתבה שנייה בסדרה

אינדירה גנדי היתה ראש הממשלה השלישית במספר של הודו, אחר קבלת העצמאות מהבריטים ב-1947, ובתו של ראש הממשלה הראשון – פנדיט ג'וואהרלל נהרו. הקסם, האינטליגנציה והכריזמה שהקרינה הפכו אותה לאשת מדינה רבת השפעה, אהובה ונערצת על ידי עמה. דרכי התנהלות אחרות שלה הורידו את קרנה באופו דרסטי.

הקריירה הפוליטית השנויה במחלוקת של גנדי נגדעה באיבה על ידי התנקשות בחייה. היא נולדה ב-19 בנובמבר 1917 באלהאבאד, למדה באוקספורד באנגליה, וב-1938 הצטרפה למפלגת הקונגרס הלאומי. גנדי התחתנה ב-1942 עם העיתונאי פירוז גנדי (וקיבלה את שם המשפחה המפורסם), לו ילדה שני בנים. זמן קצר לאחר חתונתם, נשלחו בני הזוג לכלא בגין חתירה נגד השלטון הבריטי.

אחרי שהודו קיבלה עצמאות, עלה נהרו לשלטון כראש הממשלה הראשון של הודו העצמאית וכיהן בתפקיד עד מותו ב-1964. בתו אינדירה שימשה כעוזרת שלו. ב-1959, היא נבחרה כאישה הרביעית במספר לכהן בתפקיד נשיאת מפלגת הקונגרס הלאומי. לאחר מות אביה מינה אותה ראש הממשלה, לאל בהדור שאסטרי, לשרת המידע ותקשורת. במסגרת תפקידה עודדה גנדי את המלחמה בבורות ופתחה בתוכנית לתכנון המשפחה. שאסטרי מת במפתיע מהתקף לב לאחר פחות משנתיים בתפקיד. גנדי נבחרה לרשת אותו עד לבחירות הבאות.

היא ניצחה בבחירות וב-1967 הפכה לאישה הראשונה בהיסטוריה שנבחרה לעמוד בראש דמוקרטיה. ב-1971, היא נבחרה לכהונה נוספת כשהסיסמה אותה חרטה על דגל המצע שלה היתה "למגר את העוני". גנדי נהנתה מגל פופולריות במיוחד לאחר ניצחון הודו במלחמה נגד פקיסטן ב-1971. היא נחלה הצלחה בקרב המעמד הבינוני כפוליטיקאית פקחית וקשוחה. עם זאת, ב-1973, פרצו הפגנות אלימות בדלהי וצפון הודו על רקע האינפלציה הגואה, המצב הכלכלי הגרוע, השחיתות ותנאי המחיה הירודים. ב-1975, נשמעו קריאות גוברות להתפטרותה משנמצאה אשמה בהפרת חוקי הבחירות (פסיקה ששונתה מאוחר יותר).

תגובתה של גנדי היתה להכריז על "מצב חירום" - מהלך שהעניק לה את הכוח לכלוא את יריביה הפוליטיים, לשלול זכויות ולהטיל צנזורה כבדה על העיתונות. בתוך כך, בנה הצעיר סנג'יי גנדי, החל לנהל את המדינה כאילו היתה מגרש המשחקים הפרטי (והמושחת) שלו. ב-1977, בטוחה כי שיתקה את האופוזיציה, קראה גנדי לבחירות חדשות. מפלגתה נחלה הפסד צורב והיא הודחה.

למרות זאת, לאחר שלוש שנים בלבד שבה גנדי לכהן בתפקיד ראש ממשלת הודו. כשניסתה לפתור את הבעיות הפוליטיות במדינת פנג'אב, ולמגר תנועה בדלנית של סיקים חמושים, הורתה גנדי להרוס את המקדש הסיקי הקדוש שבעיר אמריצר, "המקדש המוזהב", ששימש כמעוז החמושים. הסיקים לא סלחו על כך מעולם: ב-31 באוקטובר 1984 שני שומרי ראש סיקים של גנדי התנקשו בחייה.

כראש ממשלת הודו, ניסתה גנדי לשפר את חיי בני עמה. היא הידקה את היחסים עם שכנותיה, ברית המועצות דאז וסין, קידמה את המדע והטכנולוגיה ו ב-1971 שלחה הודו את הלוויין הראשון שלה לחלל. מבחינה כלכלית, גנדי הפכה את הודו לאחת מהכלכלות המתפתחות בעלות קצב הצמיחה המהיר בעולם. מצד שני, היתה בה זיקה לרודנות והיא לא סבלה שום גילויי התנגדות. למעט הכרזתה הידועה לשמצה על מצב חירום, נהגה גנדי להפעיל את הצבא במקרים של סכסוכים פנימיים ועודדה תרבות של נפוטיזם וחנופה. לאחר מותה, בנה רג'יב גנדי, מונה ליורשה במפלגה ולראש ממשלת הודו. הוא נרצח ב-1991. במאי 2004 נבחרה סוניה גנדי, אלמנתו של רג'יב, לראשות הממשלה, אך היא הודיעה שהחליטה לוותר על התפקיד, על אף שנותרה יושבת ראש מפלגת הקונגרס הלאומי ההודי.

בדומה למשפחת נהרו-גנדי בהודו, משפחת בוטו מפקיסטן היתה אחת מהשושלות הפוליטיות המפורסמות בעולם. עלי זולפיקר בוטו, כיהן כראש ממשלת פקיסטן בתחילת שנות ה-70. ממשלתו היתה אחת הבודדות ב-30 השנה לאחר שפקיסטן קיבלה את עצמאותה, שלא נוהלה על ידי הצבא. בנזיר בוטו, בתו של עלי זולפיקר, נכנסה לפוליטיקה בעקבות אביה. למרבה הצער, האב והבת נפלו קורבן לאותו סוף מר בשל מעורבותם הפוליטית.

בנזיר בוטו נולדה ב-21 ביוני בשנת 1953 למשפחה אמידה, למדה מדעי המדינה בהרווארד ואוקספורד, חזרה לפקיסטן ב - 1977, זמן קצר לפני ההפיכה הצבאית במדינה במהלכה הודח אביה. עלי בוטו הוצא להורג בשנת 1979, ובנזיר ירשה את הנהגת המפלגה, בתקופת כהונתו של השליט הצבאי מוחמד זיא אל-חק.

בוטו נבחרה לראשות ממשלת פקיסטן בפעם הראשונה בשנת 1988. היא הייתה האישה הראשונה שנבחרה לעמוד בראש מדינה מוסלמית בבחירות דמוקרטיות, בגיל 35 בלבד, ונהנתה מפופולריות חסרת תקדים. בשיא הקריירה שלה, בוטו היתה אחת מהמנהיגות הבולטות והמתוקשרות ביותר בעולם. צעירה וזוהרת, היא הצליחה להציג עצמה כניגוד מרענן לממסד הפוליטי הגברי השלט במדינה המוסלמית. עם זאת, כעבור 20 חודשים היא אולצה להתפטר בעקבות הוראת הנשיא באותה עת, גולאם אישאק חאן.

בוטו נבחרה שוב לראשות הממשלה בשנת 1993, אחרי התפטרותו של נוואז שריף. גם כהונתה השנייה לא הושלמה והיא הודחה בשנת 1996, בגלל האשמות בשחיתות ולקיחת שוחד. הפעם, תדמיתה הציבורית של בוטו ניזוקה קשות. בשנת 1999 הורשעה ונשפטה יחד עם בעלה אסיף עלי זרדרי לחמש שנות מאסר וקנס של כ-9 מיליון דולר. היא טענה שההאשמות נבעו ממניעים פוליטיים, אבל העדיפה לצאת לגלות.

במשך שנים הבטיחה בוטו הפרו-מערבית לשוב לפקיסטן מגלותה בדובאיי, ולהילחם במשטרו של הנשיא פרווז מושרף, שהיה גם מפקד הצבא. במהלך אותן שנים, היא ביקרה בבירות הגדולות במערב, נשאה הרצאות באוניברסיטאות ונפגשה עם בכירי ממשל שונים. מדינות המערב ראו בה מנהיגה פופולרית עם נטיות ליברליות שעשויה דווקא לעזור למושרף במלחמתו בטרור.

ב-18 באוקטובר 2007 החליטה בוטו לחזור לפקיסטן על מנת להתמודד בבחירות הקרבות כבת בריתו של מושרף. זאת אחרי שיחות ממושכות ומשא ומתן שניהלו השניים לגבי חלוקת הכוח והקמת קואליציה.

ארגון אל קאעדה איים בעבר לרצוח אותה, ואת מושרף. מיד עם חזרתה לארץ מולדתה, בוצע פיגוע נגד תומכיה בו נהרגו 139 בני אדם. עוד כ-150 נפצעו בפיגוע התאבדות בעיר קרצ'י, אך בוטו הצליחה להימלט ללא פגע. בוטו נרצחה מספר ימים לאחר מכן, בעצרת בחירות ב-27 באוקטובר בעיר רוואלפינדי, על ידי מחבל מתאבד שירה לעברה ואחר כך פוצץ עצמו. זהות שולחיו לא ידועה: ייתכן ואל קאיידה, אולי טרוריסטים מקרב הארגונים המוסלמים הקיצוניים, שהוצאו אל מחוץ לחוק על ידי מושרף, השערה אחרת גרסה כי מושרף עצמו ותומכיו עומדים מאחורי ההתנקשות, משום שבוטו נחשבה ליריבה שעשויה היתה לנצח בבחירות. מושרף אמר בזמנו כי בוטו אחראית למותה, משום שהיא חשפה את עצמה למתנקשים על אף שהיתה מודעת לאיומים על חייה.

ב - 16 בינואר 2006 הפכה אלן ג'ונסון-סירליף לאישה הראשונה בתולדות אפריקה שנבחרה לכהן כנשיאה. בנאום ההשבעה שלה כנשיאת מדינת ליבריה, התייחסה סירליף לצורך של ליבריה לבנות עצמה ולהתקדם לעבר "עתיד מלא בתקווה והבטחה". היא התחייבה גם לפצוח במלחמה נגד השחיתות. אחרי 14 שנים של מלחמת אזרחים שהותירה את הבירה מונרוביה הרוסה כליל, סירליף, שזכתה אף היא לכינוי "אשת הברזל", מוכיחה כי היא מסוגלת לעמוד באתגרים. בינתיים.

אלן ג'ונסון סירליף נולדה ב-29 באוקטובר 1938 במונרוביה. מוצאה מהמתיישבים הראשונים של ליבריה (עבדים שחורים מאמריקה שזכו לעצמאות ולמרבה האירוניה, עם הגיעם למדינה האפריקאית שיעבדו את הילידים בעזרת אותה מערכת חברתית של אדוניהם באמריקה). מתיישבים אלו מכונים בליבריה כליברים-אמריקאים. אי השוויון החברתי ששרר בינם לבין הילידים הליברים הוביל לסכסוכים הפוליטיים והחברתיים במדינה, בעוד ההנהגה נעה בין רודנים שייצגו את קבוצות שונות. סירליף דוחה את הטענה כי היא משתייכת לאליטה של ליבריה: "אם מעמד כזה אכן קיים, הוא נמחק מעל פני האדמה בשנים האחרונות כתוצאה מנישואי תערובת ואינטגרציה".

סירליף למדה כלכלה בנונרוביה, בגיל 17 היא התחתנה עם ג'יימס סירליף, נסעה לאמריקה ב-1961 והמשיכה את לימודיה הגבוהים באוניברסיטת הרווארד לתואר שני במנהל ציבורי. ב-1971 שבה סירליף לליבריה והחלה לעבוד בממשלת וויליאם טולברט. היא כיהנה כשרת האוצר אך פרשה על רקע מחלוקת. ב - 1980, איש הצבא סמואל קאיון דו, שמוצאו מהילידים, יזם הפיכה צבאית, השתלט על השלטון והוציא להורג את הנשיא וויליאם טולברט, בנוסף לכמה חברי קבינט.

דו החל בתהליך טיהור של הממשלה, ממנו הצליחה להימלט סירליף (לגלות בקניה) אך בקושי. היא שבה לליבריה ב-1984 לאחר שדו הכריז על עצמו כנשיא הרפובליקה וביטל את החרם שהוטל על המפלגות הפוליטיות במדינה. בבחירות ב-1985, היא ניהלה קמפיין נגדו והושמה במעצר.

מתוך עשר השנים שנגזרו עליה לרצות בכלא, סירליף שהתה זמן קצר במאסר, לפני שהורשתה לצאת שוב לגלות. במהלך שנות ה-80 היא התגוררה בניירובי ובוושינגטון. בליבריה, הרוחות שוב סערו וב-9 בספטמבר 1990, סמואל דו נרצח על ידי קבוצת מורדים מ"מפלגת החזית הפטריוטית הלאומית של ליבריה" בראשות צ'רלס טיילור- שהפך לימים בעצמו לראש הממשלה במדינה השסועה.

ב- 1992 נבחרה לכהן סירליף כסגנית מזכ"ל האו"ם. באותו זמן, קמה ממשלת מעבר בליבריה. עד 1996, נוכחות משקיפי שלום מטעם האו"ם הביאה לאתנחתא במלחמת האזרחים. סירליף שבה לליבריה ב-1997 על מנת לחזור לפוליטיק המקומית. ב-1999 פרצה מחדש מלחמת אזרחים במדינה.

רק באוגוסט 2003 ממשלת מעבר חדשה וקבוצות המורדים חתמו על הסכם שלום היסטורי והחלו בתהליך בחירת ראש מדינה חדש. סירליף התמודדה בפעם השלישית לנשיאות ליבריה בבחירות ב-2005, והוכרזה כמנצחת. במהלך כהונתה שנמשכת בימים אלה מנסה סירליף ליישם רפורמות ניאו-ליברליות במדינה והעבירה חוק חינוך חובה חינם לילדים בגילאי בית הספר היסודי.

לורה בוש, אשת נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש, העידה על סירליף: "כאישה הראשונה שנבחרה אי פעם לכהן כנשיאה באפריקה, ג'ונסון-סירליף היא דוגמה למה שיכול לקרות כשילדות מקבלות השכלה. נשים משכילות נמצאות בעמדה טובה יותר לתרום לכלכלה ולמדינה באופן כללי. עם סיום מלחמת האזרחים בליבריה, אנו מקווים כי נשים נוספות ילכו בעקבות הדוגמה שהציבה סירליף וישובו למולדתן ויהפכו לחלק מכלכלת המדינה. אומץ הלב והמחויבות שלה למדינתה מהווה השראה לי ולנשים בכל רחבי העולם".