יום שבת שעת ערב מאוחרת, שדה התעופה בן גוריון - טיסה - תל אביב-לונדון.
אני עם מזוודה אחת ומעיל ארוך בדרך לחופשה שתכננתי כבר חודשים והנה זה קורה, אפשר להתחיל להריח את החופש, המנוחה, את השלווה, את השקט ואת רוח ההרפתקנות הנושפת בעורפי, אני טסה בלי להביט לאחור , משאירה את כל חיי היום יום העמוסים כאן בארץ וטסה.
כל מסלול התיזוזים עד לדיוטי פרי עובר חלק, בלי תורים עמוסים ובלי הפרעות, זה מתחיל טוב ואני מתחילה כבר להרגיש את האופוריה המטורפת של האפרוריות הלונדונית בקצות האצבעות, בדיוק כמו בפעם האחרונה שהייתי שם, לפני 10 שנים.
זו לא הפעם הראשונה בה אני עולה על טיסה ואני לבד, גם את הדרך הזאת בדיוק כבר עשיתי לבד בעבר, אבל משום מה הפעם זה מרגיש לי קצת אחרת, מתוק יותר, ואני לא יודעת להסביר בדיוק למה אבל אני מתמסרת לנינוחות, מותר לי, מעכשיו אני בחופש ואין דאגות.
מהדקים חגורות, המטוס עומד להמריא ואני כהרגלי כבר מאורגנת עם הכרית והשמיכה בתנוחת היכון לשינה שתעביר לי את הזמן עד שנגיע, וכמובן נרדמת עוד לפני שממריאים. תוך כדי שינה עם כל תנודה של המטוס אני חצי מתעוררת, נזכרת שאני על טיסה ושכדאי להמשיך לישון כי אנחנו עדיין באויר וחושבת לעצמי: "איזו הצלחה, איזה פינוק, אפילו הכרית כמו בבית", אני כמעט ולא מרגישה את המחיצה שבין המושבים תקועה לי בצלעות, וכל זאת במחלקת תיירים? מי היה מאמין.
בעוד אני ישנה אני שומעת לחשושים: "תה? תה? קפה?קפה?" זו כנראה הדיילת עם העגלת קפה, אני חושבת לעצמי ומהרהרת אם שווה לפקוח עיניים או להמשיך לנחור עד הנחיתה, נראה לי שאני אמשיך לנמנם. היסוסי נקטעים עקב בריזת קפאין ישירה שאני פתאום מריחה , כמו הקפה ממש מתחת לאף שלי, אני פוקחת עיניים חצי רדומה ולתדהמתי אני מגלה כי הנוחות המפתיעה שחשתי בה לא היתה תוצר של טיב הכריות במטוס אלא בחור נאה שיושב לידי ואני מתוך שינה הנחתי עליו את ראשי, היה לי נעים וכנראה שגם לו.
"אוי סליחה, לא שמתי לב, אני מתנצלת, נרדמתי לך על הכתף, אוי" אני אומרת במבוכה ומשפשפת את עיני, הוא עונה לי: "לא, אני בעצמי מתנצל, הערתי אותך עם ריח הקפה נכון?" הוא משיב בחיוך.
"אוקיי" אני אומרת לעצמי, "מהר להתאושש אפרת, למחוק מהר את הפרצוף המשתומם ולהחליפו בפנים רעננות וחינניות, תראי איזה חמוד הוא, איזה כתף נוחה וחסונה יש לו, תווי פנים חזקים וחיוך שובה לבבות, איזה יופי גם יש לו קפה ביד, הוא גם מריח טוב, כן גם הקפה מריח, אוי ויש לו עיניים טובות" סריקה מהירה מגלה שאין טבעת על האצבע.
"ידעתי שהחופשה הזו מתחילה לי טוב", אני ממשיכה את הדו שיח עם עצמי בלב, "אכפת לך שניה?" אני שואלת, מנסה לפלס דרכי אל השירותים של המטוס, חייבת להתרענן, לפדר את אפי כמו שאומרים, נכנסת לשירותים וממשיכה את השיחה עם עצמי מול המראה, "להתעורר ולהתפקס, אוקיי, כן ולהפסיק לדבר לעצמך, גם לא בלב", שוטפת פנים ומחייכת לעצמי, מנידה ראש לאות אישור ויוצאת.
כמה דקות אחרי כן אני שבה אל מקומי עם סבר פנים רענן יותר והוא עדיין יושב שם מחייך אליי את חיוכו המקסים, אוחז בידו השניה כוס קפה נוספת, "בשבילך, קחי זה יעזור לך להתעורר", אוי איזה מקסים שהוא. נותרו לנו כשעתיים עד לרגע הנחיתה ואנחנו שוקעים לתוך שיחה עמוקה, זה מרגיש נוח, מידי אפילו, ממש כאילו אנחנו מכירים כבר שנים, טיבעי נקי ואמיתי.
השיחה זורמת ואנחנו מרגישים את הכימיה החזקה שיש בנינו, עוד קצת וזה יהיה דביק ובכל זאת, אני מרגישה את העיקצוצים בבטן, מבינה שזהו זה אבוד לי כאן, הכיבוש היה אגרסיבי ותפס אותי לא מוכנה, אבל זה נעים, נעים מאד אפילו, אז בסדר שיהיה כיבוש, בכל זאת בדיוק לזה ייחלתי כבר זמן רב לא? אז לשחרר את הסקפטיות, הציניות ואת כל המגננות ולזרום, כן זה הזמן לזרום.
הוא התברר כאדריכל מאיזור מרכז הארץ, באמצע שנות השלושים לחייו, מתאים בדיוק, רווק וג'נטלמן עם כתף חסונה וחיוך מהסרטים, כמו בהזמנה.
בדיוק לפני שהמטוס נחת התעוררתי, אבל הפעם באמת, התעוררתי מחייכת במיטתי בבית, לא הייתי עצובה לגלות שזה היה חלום וניסיתי לחשוב מה יכול להיות המסר מאחוריו, בדיוק שבוע לפני הטיסה ויומיים לפני שמתחילה השנה החדשה.
אני מעבירה את המסר הלאה, חלומות מתגשמים, בעיקר בתחילת שנה חדשה, בעיקר כשכולם אומרים כל היום חג שמח ושנה טובה ושיתגשמו כל חלומותייך וכל משאלות ליבך לטובה, בעיקר עכשיו.
אז אני באמת חייבת לרוץ לחפש מה לעזאזל אני הולכת ללבוש בטיסה שבוע הבא. תשתו הרבה קפה, אומרים שזה בריא, ותאהבו תמיד, זה הכי בריא, שנה טובה ומתוקה שתהיה לכם, וערמות של חלומות שיתגשמו.
efratcoffee@walla.com