אני חיה בקהילה כבר שש שנים וחברה בגרעין המקים את הכפר האקולוגי שיהווה חלק מקיבוץ חוקוק שבגליל. (חלק קהילתי וגיאוגרפי, לא כלכלי). הניסיון שאנחנו חווים בחמש השנים האחרונות, ליצור קהילה בריאה ואוהבת הוא מורכב מאין כמוהו. התפתחנו ולמדנו כבר המון, בדרך מפרכת של ניסיון וטעייה ועדיין אנחנו טירונים.
מה מאפשר לאנשים לחיות ביחד, בצורה אמיתית ושיתופית (אם כי לא בהכרח כלכלית) שיוצרת ביטחון אמון ושייכות? איך חיי קהילה יכולים להעצים את הצדדים הטובים שבאדם ולהביא אותם לידי ביטוי ולא את הפחדים, הקנאה, התחרותיות? כבר שנים אנחנו שוברים את הראש אבל הגענו לכמה מסקנות, אחת מהן היא, כפי שנקראת ביהדות, "שמירת לשון".
לוקחים מהיהדות את הדברים היפים
איננו קהילה המגדירה עצמה כיהודית דתית אבל אנחנו משתמשים בכל סוג של תבונה שימושית שעוזרת לנו. בהקשר הזה, המסורת שלנו מהבית מלמדת אותנו את מה שהוא, אולי, השיעור החברתי החשוב ביותר - ה"חפץ חיים" כתב על זה כרכים מפורטים של הלכות מדוקדקות. וקהילות רבות בארץ ובעולם אימצו גם הן את הקוד הזה.
שמירת הלשון היא הימנעות מרכילות ודיבורים רעים על אנשים. כשאדם שאינו מורגל בכך מנסה לקחת על עצמו את האתגר, נחשפים בפניו המניעים שלו לדבר סרה על מישהו מלכתחילה. ההרגל לעשות זאת כל כך מושרש ואוטומטי אצל רובנו, עוד מהילדות, לא באמת בררנו למה. כנראה בשביל לחזק את הביטחון העצמי שלנו, כנראה כדי כדי שנרגיש נעלים או עדיפים על מישהו אחר. זאת מתוך כעס, בדידות, שעמום.
אנחנו מכירים היטב את הדחף הזה, לרכל, ל"רדת" על מישהו, לצחוק בקבוצה על מישהו שפחות משתייך אליה ונחשב תמוה או דפוק. זהו דחף ששורשיו הנפשיים עמוקים ומסובכים מאד ולפעמים זה ממש משעשע ומצחיק, אבל מה המחיר?
אם יש גן עדן
מי שלוקח חלק ברכילות יודע, בין אם במודע ובין אם לא, שהוא חשוף אליה גם כן. הוא יודע שמדברים עליו מאחורי גבו, שמסתובבות חופשי בדיחות על חשבונו או שאחרים יודעים איפה הוא טעה ולמה זה כה לא בסדר. ואילו אדם שיודע, בפשטות, שכולם משתדלים להימנע מ"לשון הרע", שזה כלל חברתי בסיסי וברור מאליו, חופשי מהפחד משיפוט גס ופזיז, מפלישה לחייו הפרטיים, מזלזול.
אנחנו לא קדושים ולא מלאכים בקהילה שלנו, זה קשה וכולנו מועדים לפעמים. אבל תמיד יש בסביבה מישהו ערני יותר, פחות מעורב רגשית, שיניף אצבע ויזכיר לאנשים לנצור את לשונם. זה יכול להיות קצת לא נעים, נכון, אבל אנחנו זקוקים לעזרה הדדית כדי להתגבר על היצר הזה. היצר שהפך חלק מהקיבוצים לגיהנום. שהופך עדיין מקומות עבודה רבים וכיתות בית ספר רבות, לאותו גיהנום. ואנחנו, רוצים גן עדן.