נשות ברזל שניפצו את תקרת הזכוכית

"אשת הברזל", הלוא היא ראש ממשלת בריטניה לשעבר מרגרט תאצ'ר, אחת המנהיגות הבולטות והמשפיעות במאה ה-20.

"מי הוא השולט בבריטניה?" שאלה בזמנו מרגרט תאצ'ר לנוכח כוחם הגדל של איגודי העובדים. עד ל-1980, כולם כבר ידעו את התשובה: תאצ'ר שולטת. תאצ'ר היתה האישה הראשונה שכיהנה כראש ממשלה בבריטניה, וה"תאצ'ריזם" שלה ממשיך להשפיע גם כיום. אימוץ השוק החופשי על חשבון הסוציאליזם הבריטי המושרש, התנערות אחריות המדינה ופירוק הלכידות החברתית (בדמותה של אותם איגודי עובדים מושמצים) – תאצ'ר נשאה את הלפיד בשינויים מרחיקי לכת בבריטניה, שחרצו את נשמת החברה באופן חסר תקדים.

מרגרט הילדה רוברטס נולדה ב-13 באוקטובר 1925 בחבל לינקולנשייר, בתו של בעל מכולת. היא למדה באוניברסיטת אוקספורד בעזרת מילגה וקיבלה שני תארים, בכימיה ובעריכת דין. ב-1951, התחתנה עם איש העסקים האמיד דניס תאצ'ר ולזוג נולדו שני ילדים. העניין שגילתה תאצ'ר בפוליטיקה הביא אותה לפרלמנט בגיל 34 כחברה במפלגה השמרנית. היא טיפסה במהירות בשורות המפלגה ובגיל 44 התמנתה לשרת החינוך.
וכפי שהסופר הצרפתי ויקטור הוגו אמר, "אין דבר כה חזק כמו רעיון שזמנו הגיע". במקרה זה מדובר היה בקפיטליזם האמריקאי, ותאצ'ר היתה האדם הנכון ברגע הנכון.

כשה"טוריז" הדיחו את הלייבור בבחירות 1970 מונתה תאצ'ר לשרת החינוך והמדע בממשלתו של אדוארד הית'. המפלגה השמרנית הפסידה בבחירות ב-1974 ותאצ'ר החליטה לרוץ לראשות המפלגה: היא ניצחה את הית' והפכה למנהיגת המפלגה ב-1975, להפתעת רבים. בבחירות הכלליות ב-1979, עלתה שוב המפלגה השמרנית לשלטון ותאצ'ר מונתה לראש ממשלת בריטניה. היא החזיקה במשרה עד 1990.

תחילת שנות ה-80 היתה תקופה עגומה של תעשייה נחשלת, סגירת מפעלים ואיבוד משרות בצפון מזרח אנגליה. שיעור האבטלה בערי המכרות עלה על 20%. תאצ'ר נבחרה בעזרת מצע ימני הקורא לשינוי בכלכלה המידרדרת, צמצום תפקיד המדינה בכלכלה, עידוד שוק פתוח ויזמות. חלק מהתהליכים שהנהיגה היו נחוצים - דרך הפעולה היתה קיצונית ואכזרית. המאבק הראשון של תאצ'ר היה לרסן את איגודי העובדים המקצועיים. היא העבירה מספר חוקים שהגבילו את זכויות האיגודים. עד 1994 הופרטו כל המכרות במדינה. לאחר שניצחה בתחום אחד- והותירה אחרי פצע שאנגליה מלקקת עד היום- שמה לה תאצ'ר ליעד להפריט מגזרים נוספים במדינה. למעשה, מדיניות ההפרטה הפכה לשם נרדף ל"תאצ'ריזם". האינפלציה ירדה, חברת התעופה "בריטיש איירווייז" וחברת הפלדה "בריטיש סטיל" שיגשגו. אלו הישגים שתורגמו למספרים.

אופוזיציה מפולגת, ניצחון במלחמת פוקלנד ושיפור הכלכלה הביאו לתאצ'ר ניצחון גורף בבחירות הכלליות ב-1983.בתחום מדיניות החוץ, תאצ'ר נודעה בגישה הקשוחה שהפגינה כלפי ברית המועצות, בניגוד למדיניות המערב בשנות ה-70, שניסה לא לעורר עימותים עם המעצמה הקומוניסטית. תאצ'ר אפשרה לארה"ב להציב בשטח בריטניה טילים גרעיניים – צעד שעורר מחאה נרחבת.. היא חלקה עם רייגן את השקפתו ששלטון מוסקבה הוא "מרושע" וכי יש לפרקו מהר ככל האפשר. יחד עם רייגן עמדה תאצ'ר מאחורי מדיניות הפרסטרויקה של מיכאיל גורבצ'וב, מנהיג בריה"מ הרפורמיסט והפרו-מערבי. היו אלה הסובייטים שהמציאו לתאצ'ר את הכינוי "אשת הברזל" - רבים ההיסטוריונים והפרשנים המאמינים שיש לזקוף חלק גדול מניצחון המערב על בריה"מ לזכותה.

בבחירות 1987 זכתה תאצ'ר בכהונה שלישית וחסרת תקדים כראש ממשלת בריטניה. אולם מדיניותה השנויה במחלוקת, במיוחד התנגדותה להידוק הקשרים עם אירופה, הביאו לפילוג בתוך המפלגה השמרנית ובנובמבר 1990, הסכימה תאצ'ר להתפטר. יורשה בתפקיד היה ג'ון מייג'ור. ב-1992 פרשה תאצ'ר מבית הנבחרים בגיל 66. היא קיבלה אות אצולה מהמלכה אליזבת השניה לאחר התפטרותה וכתבה את האוטוביוגרפיה " The Path to Power and The Downing Street Years". היא המשיכה להיות מעורבת בענייני הפנים והחוץ גם לאחר פרישתה.

לאחר שסבלה משורה של התקפי שבץ קלים, איבדה את זכרונה לטווח קצר ונעלמה מעין הציבור. בחודש שעבר.נחשף בציבור כי תאצ'ר סובלת משטיון.

כשנבחרה לתפקיד קנצלרית גרמניה בנובמבר 2005, אנגלה מרקל – האישה הראשונה לכהן בתפקיד, והמנהיגה הראשונה שמוצאה ממזרח גרמניה – לא זכתה לתמיכה גבוהה ויחס רציני מצד הפרשנים. בבחירות, מנהיגת המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית ה- CDU ניצחה ברוב זעום את המפלגה הסוציאל – דמוקרטית (SPD ) של הקנצלר דאז שרדר, ונאלצה להקים ממשלת אחדות פשרנית.

ההתחלה לא העידה על ההישגים הצפויים לבוא: מרקל עומדת כבר שנה שלישית ברציפות בראש רשימת 100 הנשים המשפיעות ביותר בעולם של מגזין "פורבס", ו היא האישה השניה בהיסטוריה, אחרי מרגרט תאצ'ר, שעמדה בראש ארגון המדינות המתועשות ה-G-8, וכיהנה כנשיאת האיחוד האירופי.

השיפור בכלכלת גרמניה, כיום החזקה באירופה - נזקפת לזכות מה שנודע כ"אפקט מרקל". מבחינת מדיניות חוץ, מרקל הביאה להתחממות משמעותית ביחסים בין גרמניה לארצות הברית, אחרי סיכסוך ממושך בנוגע למלחמה בעיראק. היא הביאה לשיפור היחסים בין גרמניה וישראל, ואף ניסתה להמריץ את תהליך השלום בין ישראל לפלסטיני, גינתי את השלטון הדיקטטורי של נשיא זימבבואה רוברט מוגאבה, נפגשה עם הדלאי למה על אפם וחמתם של הסינים וסירבה להגיע לטקס פתיחת האולימפיאדה השנה בבייג'ינג.

אנגלה מרקל נולדה בהמבורג ב-17 ביולי, 1954 לאב כומר פרוטסטנטי ואם מורה. בגיל שלושה חודשים עברה מרקל עם משפחתה לחלק המזרחי של גרמניה, שהיה נתון תחת שלטון קומוניסטי, בעקבות עבודת האב. מרקל גדלה בבית אינטלקטואלי, הצטיינה בלימודיה, למדה פיזיקה באוניברסיטת לייפציג ונישאה לעמיתה הסטודנט אולריך מרקל. השניים התגרשו ב-1982. מרקל נישאה בשנית לפרופסור לכימיה יואכים סוור. לשניים לא נולדו ילדים.

מרקל פצחה בקריירה של כימאית באקדמיה למדעים במזרח ברלין כשהחומה נפלה ב-1989. חודש לאחר מכן הצטרפה לקואליציה של המפלגות הפרו-דמוקרטיות. לאחר הבחירות הדמוקרטיות הראשונות שנערכו בגרמניה מאז האיחוד, כיהנה מרקל כדוברת הממשלה. משם היא המשיכה לכהן בתפקיד השרה לענייני נשים וצעירים בממשלת הלמוט קול. ב-1994 מונתה לשרת איכות הסביבה, תפקיד שהעניק לה חשיפה פוליטית גדולה ופלטפורמה מתאימה לקריירה פוליטית. כאחת מבנות חסותו והשרה הצעירה ביותר בקבינט של הקנצלר קול, נהג קול לכנותה "הילדה שלי".

קצת רקע על המתרחש בפוליטיקה הגרמנית באותן שנים. בבחירות החשובות ביותר מזה עשורים שנערכו בגרמניה, בספטמבר 1998, בחרו הגרמנים בגרהרד שרדר מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית לקנצלר המדינה על פני יריבו מהמפלגה הנוצרית-דמוקרטית הלמוט קול. בחירות אלו סיימו שלטון בן 16 שנה שפיקח על איחוד גרמניה וסימל את קץ המלחמה הקרה באירופה. למרות ההישגים החשובים של שלטון זה, התמודדה גרמניה עם שיעור אבטלה מרקיע שחקים של 10.6%, ושיעור מס בין הגבוהים בעולם וכולנו יודעים שאין כמו כלכלה כושלת על מנת להביא לשינויים פוליטיים – הציבור הגרמני רצה שינוי. שרדר נשא על דגלו את סיסמת "המרכז החדש" והבטיח לגרום לירידה באבטלה.

בדצמבר 1999, הודו הלמוט קול ובכירים נוספים ב-CDU כי קיבלו תרומות בלתי חוקיות בסך עשרות מיליוני דולרים בשנות ה-80 וה-90. היקף השערורייה הוביל לפירוק ה-CDU בתחילת 2000 – מפלגה שהיתה כוח שמרני יציב ביותר עד כה בפוליטיקה הגרמנית.

שרדר יישם מספר רפורמות בכלכלה, במיוחד בתחום במסים. ממשלתו אישרה גם תשלומי פיצויים בסך 4.4 מיליארד דולר ל-1.2 מיליון ניצולי מחנות העבודה של הנאצים. שרדר נבחר שוב ב-2002 חלקית הודות לסירובו לתמוך בתוכנית ארה"ב לפלישה בעירק. עם זאת, המתיון הכלכלי נמשך אל תוך 2003. במשך שלוש שנים, הכלכלה הגדולה באירופה רשמה את שיעור הצמיחה הנמוך ביותר מבין שאר המדינות. שרדר יזם חבילת רפורמות שאפתנית, אך גם זו לא הצליחה לאושש את הכלכלה ואף עוררה את חמתם של גרמנים רבים עקב קיצוץ בתקציב הרווחה. הרפורמות של שרדר הביאו לקיצוץ בביטוח הבריאות הלאומי ובדמי האבטלה בזמן בו שיעור האבטלה עמד כבר על 12%.

הבחירות בספטמבר 2005 נסתיימו בשוויון. הגוש השמרני בראשות מרקל קיבל 35.2% בעוד מפלגת ה-SPD ראשות שרדר צברה 34.3%. לאחר חודשים של משא ומתן נוצרה ממשלת קואליציה שברירית – הראשונה בגרמניה מזה 36 שנים. ב-22 בנובמבר, מונתה מרקל לקנצלרית הראשונה בהיסטוריה של מדינתה. כבר במהלך שנתה הראשונה בתפקיד, הוכיחה מרקל מנהיגות חזקה בכל הקשור למדיניות חוץ. היא תמכה בהידוק היחסים עם ארה"ב וב-2003, למרות ההתנגדות הציבורית, הביעה את תמיכתה בפלישה לעירק. היא אף האשימה את שרדר באנטי-אמריקאיות. מרקל מתחה ביקורת על תמיכת הממשלה בהצטרפות טורקיה לאיחוד האירופי והעדיפה במקום יצירת "שותפות מועדפת". בכך עלתה מדיניות מרקל בקנה אחד עם דעת הציבור הגרמני, שלא ראה בעין יפה את שאיפת טורקיה להצטרף לאיחוד.

במסגרת מאבקה במצב הכלכלי, תמיכה מרקל בתוכנית רפורמות רחבה שנטתה כלפי שוק חופשי והפחתת הפיקוח ומעורבות הממשלה. היא קראה לשינוי בחוקי העבודה, במיוחד הארכת שבוע העבודה ושינוי חוק הפיטורין – זאת לטענתה כדי להפוך את גרמניה לתחרותית יותר בשוק העולמי. כיום, עם תמ"ג הנאמד ב-3.3 טריליון דולר, גרמניה היא הכלכלה הגדולה באירופה והחמישית בגודלה בעולם. לאחר תקופה ארוכה של קיפאון עם שיעור צמיחה ממוצע של 0.7% בין 2001 - 2005 ואבטלה גבוהה, צמיחה חזקה יותר הובילה לירידה משמעותית באבטלה לכ- 7% בסוף שנת 2006. הממשלה הנוכחית מרקל יזמה אמצעי רפורמה נוספים, כמו גידול הדרגתי בגיל הפרישה מ- 65 עד 67, הגברת השתתפות הנשים בשוק העבודה והעלאת הקצבה להורים טריים. הכנסות ממשלה הגבוהות הפחיתו את הגירעון בתקציב של גרמניה בתוך מגבלות החוב של 3% של האיחוד האירופי. בנוסף, גרמניה היא אחת המדינות העשירות המעטות שאין בהן שכר מינימום או הסכמים קיבוציים השומרים על קרקעית סבירה לשכר – מצב שאותו שוקלת מרקל לשנות.

מרקל פעילה מאד גם בנושא איכות הסביבה ותומכת בקיצוץ היקף פליטות גזי החממה במגזר התעשייתי. מרקל אף היתה מועמדת לקבל את פרס נובל לשלום על פעילות סביבתית ב-2007 "על המנהיגות שהפגינה בזירה האירופית", בנושא המאבק בשינוי האקלים, פרס בו זכה לבסוף סגן נשיא ארה"ב לשעבר אל גור.

בדומה לציפי לבני, גם אנגלה מרקל הושוותה בתקשורת העולמית למרגרט תאצ'ר, וכמו לבני, היא הביעה את הסתייגותה מההשוואה. היא מקרינה קרירות, עקשנות, יושר ואינה אוהבת לחשוף רגשות ובניגוד לרצונה היא הפכה לסמל שגישר בין שתי הגרמניות. מרקל שומרת על צניעות גם כשמדובר בסוגיית המגדר ואינה רואה בעצמה סמל לשינוי תקפיד הנשים בחברת הגרמנית. לדברי גרד לנגות, מחבר אחת הביוגרפיות על מרקל, היא אוהבת לבשל ומעריצה את השחקן האמריקאי דסטין הופמן. אפשר לומר שמרקל היא מעין דמות פוליטית בעל כורחה כמעט.

ב-2007 קיבלה מרקל תואר דוקטור של כבוד מאוניברסיטת ירושלים. במרץ 2008 הגיעה לביקור רשמי שלישי בישראל, לציון 60 שנה להקמת המדינה. במהלך הביקור, נשאה מרקל נאום בפני מליאת הכנסת בשפה הגרמנית. מספר חברי כנסת החרימו את נאומה.

גם לישראל היתה נציגות חשובה ברשימת הנשים החזקות. בסוף שנות ה-60 נבחרה גולדה מאיר לראש ממשלת ישראל, והיתה לאחת הנשים הראשונות בעידן המודרני שכיהנו כמנהיגה נבחרת, ועוד במדינה צעירה ושמרנית יחסית כישראל. מאיר זכתה לפופולריות רבה בארץ ובעולם, אך בשלב מסוים לכהונתה התמונה השתנתה כליל - בשל אחריותה למחדל מלחמת יום הכיפורים ומאבקה בפנתרים השחורים, עליהם אמרה בהתנשאות כי "הם לא כל כך נחמדים". למרות שעמדה בראש מחנה השמאל בישראל, היא נחשבה לניצית יחסית בדעותיה המדיניות וזכורה התבטאותה: "אין עם פלסטיני".

מאיר נולדה בשנת 1898 ברוסיה, בשם גולדה מאבוביץ'. משפחתה היגרה לארה"ב בשנת 1906, שם היא עבדה כמורה בבי"ס במילווקי והצטרפה לתנועת פועלי ציון. בשנת 1921 היא ובעלה עלו לפלשתינה. היא הצטרפה לתנועת העבודה ונבחרה למזכירת מועצת הפועלות. בשנות ה-30 יצאה לשליחות בארה"ב ונבחרה לחברת הוועד הפועל של ההסתדרות. משנת 1940 עמדה בראש המחלקה המדינית של הארגון.

לאחר הקמת המדינה, כיהנה כצירה הראשונה של ישראל במוסקבה, כחברת כנסת מטעם מפא"י ואחר כך מטעם המערך – מהכנסת הראשונה עד הכנסת השמינית (1949–1974). כמו כן היא כיהנה כשרת העבודה וכשרת החוץ. לאחר מותו של ראש הממשלה לוי אשכול, נבחרה מאיר לראש הממשלה ונשארה בתפקיד גם לאחר הבחירות שנערכו בשנת 1969, בהם זכתה מפא"י ברוב גדול. כראש ממשלה הנהיגה את ישראל במלחמת יום הכיפורים שפרצה באוקטובר 1973. היא נבחרה שוב לראשות הממשלה בבחירות לכנסת ה-8.

מאיר ספגה ביקורת רבה על תפקודה במלחמה, למרות שוועדת אגרנט, ועדת החקירה הממלכתית לבדיקת התפקוד במלחמה, טענה כי הדרג המדיני לא אחראי לכשלים הרבים שנמצאו ואף שיבחה את התנהגותה של מאיר. פרסום הדו"ח הגביר את התסיסה והעמיק את משבר האמון של רוב הציבור בהנהגה המדינית. בשנת 1974 הודיעה מאיר על התפטרותה והיא והוחלפה ע"י יצחק רבין. היא נפטרה בשנת 1978 ממחלת הסרטן, אותה הסתירה מפני הציבור.