האמת על עזיבת מופז

לפני הכל, מדובר בבזבוז. יודעי דבר אומדים בעשרות את מספרם של העסקנים שמשתוקקים לעזוב את החיים הפוליטיים, אבל נמנעים מלעשות כן, פשוט משום שאינם מצליחים למצוא מלים שיהלמו את גודל המאורע. קל לדמיין כיצד נחמץ ליבם של כל אלה, כשהקשיבו בשבוע שעבר לשאול מופז נושא תוך חמש דקות לא פחות משלושה נאומי פרישה מזהירים. העיתוי היה מושלם - דקות אחרי הפסד בבחירות שהוכרעו על חודו של קבלן קולות. ארשת הפנים - כאילו עוצבה בידי אמן קלאסי, מזיגה של צער, אחריות ותקווה. למרות הספקות לגבי כישוריו של מופז, האינטלקט שלו, היושרה, שיקול הדעת, רוחב האופקים, ההבנה הכלכלית, ההגיון המדיני, הנאורות, האידיאולוגיה, הכריזמה והקואורדינציה, אין להכחיש שבאותו מעמד הוא נצץ מעל כל יריביו.

זה החל בהצהרה דרמטית שהשכיחה את כל התככים והחישובים: "ברצוני להחליט על עתידי, לבחון כיווני עשייה נוספים שבהם אני אוכל לתרום למדינת ישראל ולמשפחתי. אינני מבקש תפקיד או מעמד בממשלה או בכנסת". בטרם חזרה נשימת המאזינים, המשיך המפסיד האציל לסקירת דרכו הציבורית: "אני משרת את מדינת ישראל מאז גיל 18, מזה כ-42 שנה ברציפות, וכל חיי היו קודש לביטחונה ושגשוגה של מדינת ישראל והחברה הישראלית. לאורך כל השנים עמדו לצידי בני משפחתי ונתנו לי את הכוח למסע הארוך." אם נותרה עין יבשה בקהל, הרי שסכריה נפרצו במהלך המסכם: "עברתי דרך ארוכה מאז עליתי לארץ בגיל 9, השגתי הכל בעשר אצבעות, ביושר ובניקיון כפיים. אשאר חבר קדימה ואעשה הכל למענה".

על רגעים כאלה אמרו חז"ל "יש אדם קונה עולמו בשעה אחת". כשירד שאול מופז מהבמה, היה ברור שמקומו בדברי ימי עם ישראל מובטח. הוא התרחק מההמון בקומה זקופה, נכנס למכוניתו, שלח מבט נוקב אחרון ונמוג אל תוך הלילה, בדרך לכנס "מחנה מופז" שבו נידון תפקידו בממשלה הבאה. והפרישה, מה עלה בגורלה? דובריו של שר התחבורה התקשו להבין את השאלה: האיש מסר בסך הכל שהוא יוצא לחופשה.

כלומר, זה מה שמוציא את שאר הפוליטיקאים מדעתם. איך אפשר לקחת חומר נדיר כזה, נשק יום הדין של העסקנים, להשתמש בו בתזמון עילאי ואז להשליך הכל לפח? האם מופז הוא נעלה מכדי שיהיה אכפת לו מדמותו ההיסטורית, או שמא הוא צר מוחין עד כדי כך שאינו מבין מה החזיק לרגע בידיו? ואולי מדובר בגירסה גרוטסקית במיוחד של הכלומניק שעוזב את עבודתו, אבל ממשיך להגיע אליה פשוט משום שאין לו דבר אחר לעשות?

בכל הניתוחים שנכתבו השבוע אודות הסיפור המשונה הזה, לא נמצא אחד שניסה לדון את שאול מופז לכף זכות. במקומותינו תמיד מעדיפים את הפרשנות הצינית, המגמדת, זו שמעלה חיוך לרגע אבל מציירת מציאות מייאשת. מונחים כמו "אופורטוניזם", "זנות" ו"טמטום" התגלגלו בכל מקום, מבלי שמישהו ינסה לראות את הדברים דרך עיניו של הגיבור הראשי. המתקפה הזו מצערת במיוחד לנוכח העובדה שתחקיר פשוט היה מאמת את הגירסה שמסרה לשכתו של מופז.

בירור בסביבתו של הלוחם הוותיק, מגלה שמה שנשמע לאוזן הבלתי מיומנת כנאום פרידה, היה אכן דרכו השגרתית להודיע על יציאה למרגוע של כמה ימים. ר., מלצרית בבית קפה החביב על מופז, נזכרת ביום שבו התוודעה לסגנונו המיוחד:

"אחרי שהוא שילם בכרטיס אשראי, ראיתי אותו מחטט בארנק ובכיסים ואז הוא קרא לי ואמר: 'אחרי שירות של 36 שנים בהגנה על גבולות המולדת, תוך מעבר בכל שדרות הפיקוד של צה"ל והשתתפות במערכות ישראל השונות, הן הגלויות והן אלה שיישארו חסויות לעולם, אני מסתכל היום בגאווה ובסיפוק ומגלה שעברתי דרך שהיא גם דרכו של עם ישראל בקוממיותו, אבל אין לי כסף קטן לטיפ."

גם ג., תומך טכני בספקית האינטרנט של משפחת מופז, לא ישכח את החוויה: "זה היה מאוחר בלילה, צלצל גבר והתחיל לדבר על המסע המופלא של ילד קטן מפרס שהגיע ללשכת שר הבטחון. אחר כך הוא עבר.. רגע, זה רשום לי - 'התייעצתי ארוכות עם רעייתי וארבעת ילדי, כולם אזרחים לתפארת שנטלו חלק בבניין הארץ וביצורה, משפחה שתמיכתה והבנתה שימשו לי משען בימים של החלטות גורליות, מימי כקצין בכיר ועד לתפקידי השונים בממשלות ישראל. כולנו, כאיש אחד, מאמינים בכל מאודנו שעלינו לשדרג את הקו ל-2.5 מגה".

עובדי משרד התחבורה התקשו בתחילה להסתגל לאופן הביטוי המליצי של השר, אבל כיום קשה להם לדמיין חזרה לאפרוריות הקודמת. "כל יום בעבודה מרגיש כמו הכרזה על קום המדינה", מגלה א., מנהלת אגף במשרד: "אני נכנסת לבנין ומרגישה שחזרתי בזמן לתקופה של איזו קיסרות מפוארת. כולנו כבר מדברים ככה: מי שרוצה להזמין שליחות, נותן סקירה של הלימודים שלו, השרות הצבאי ויום החתונה. בשביל בקשת חופשה, צריך לחזור דור אחורה ולספר על השואה, או במינימום על איזה סבא שהיה רב בתימן". מופז אף הורה לבכירי משרד הרישוי לבחון את הרחבת הטפסים הסטנדרטיים, כך שכל בקשה תכלול עמוד בו יסביר המבקש את הרקע הבטחוני, המשפחתי והרוחני שמצדיק העברת בעלות או שינוי כתובת.

אין לדעת איך תמשיך דרכו הציבורית של שאול מופז, אבל מותר לקוות שהיחס אליו בעתיד יהיה ברוח של סובלנות ורב תרבותיות. גם אם השפה שבה הוא משתמש נראית לפעמים משונה ובלתי הולמת, הרי שבסופו של יום צריך לשפוט אותו לפי רעיונותיו ולא לפי סגנונו. מי שמתקשה לתרגם את מילותיו של מופז לעברית בת זמננו, יכול להיעזר בדברים שאמר כבוד השר לפני שש שנים, בחודש פברואר 2002: "דרכם של האנשים החוצים ממחנה למחנה - מדרך לדרך - לא נכונה. רק איש אחד מסוגל לקחת מנדטים מהתנועה הלא דמוקרטית של שרון. אני לא עוזב את הליכוד, אלא נשאר במטרה להוביל את התנועה לניצחון".