יו"ר ש"ס לשעבר הרב אריה דרעי, הטיל לפני כשלושה שבועות פצצה פוליטית: אחרי ימים של שמועות וספקולציות מתוזמרות היטב אודות הצטרפותו למירוץ לראשות עיריית ירושלים, הודיע דרעי כי בכוונתו לחזור לפוליטיקה ולהתמודד על התפקיד הרם. זאת לאחר תקופת צינון בת שש שנים, שחלפה מאז השתחרר מהכלא בגין עבירות של קבלת שוחד, מרמה והפרת אמונים. הדרך לראשות עיריית ירושלים אמנם רצופה עדיין במכשולים משפטיים, אך בין אם יתגבר עליהם ובין אם לאו, נראה שמנהיג ש"ס לשעבר כבר הצליח לעשות את מה שכה הצטיין בו במהלך שנות השמונים והתשעים: טריפת כל הקלפים במשחק הפוליטי וגניבת ההצגה מיריביו.
"אין ספק שבהתמודדות עכשיו אני חוזר לחיים הציבוריים", הצהיר דרעי בראיון עיתונאי. "אני מאוד רוצה להיות ראש עיריית ירושלים, ובעזרת השם גם אהיה". "בכל מקרה", הוסיף, "אני חוזר לחיים הציבוריים". רגע לפני שובו של אחד האנשים המרתקים, המוכשרים והשנויים ביותר במחלוקת בפוליטיקה הישראלית בחזרה לחיים הציבוריים, הנה תזכורת קצרה על קורותיו ומעלליו.
אריה מכלוף דרעי נולד במקנס שבמרוקו ב-1959. בגיל 9 הוא עלה עם משפחתו לארץ וקיבל חינוך חרדי בישיבות "פורת יוסף" ו"ישיבת חברון" בירושלים. הוא הוסמך לרבנות, ובגיל 24 כבר נכנס לפוליטיקה המוניציפלית, במסגרתה שימש כמזכיר היישוב החרדי מעלה עמוס והיה חבר המועצה האזורית גוש עציון. לאחר מכן החל דרעי בפעילות במישור הארצי. הוא נמנה עם מקימי תנועת ש"ס, שב-1984 התמודדה לראשונה בבחירות לכנסת. ב-1986, כשהוא בן 27 בלבד, מונה המטאור הפוליטי למנכ"ל משרד הפנים, וכעבור שנתיים כבר הפך לשר הפנים בממשלת האחדות הלאומית בראשות יצחק שמיר, ולאחד האנשים החזקים בפוליטיקה הישראלית.
משולחן הממשלה לספסל הנאשמים
ב-1990 היה דרעי מעורב בהפלת ממשלת האחדות הלאומית, במה שזכה לכינוי "התרגיל המסריח". הוא הגיע למסקנה שמבין החלופות הפוליטיות השונות - ממשלת אחדות, ממשלת ליכוד וממשלת עבודה - האחרונה היא הטובה ביותר מבחינתו. הפוליטיקאי הערמומי קיווה שיוכל לכהן כשר אוצר בממשלה בראשות יו"ר מפלגת העבודה דאז שמעון פרס ואף צידד בנוסחה הפשרנית "שטחים תמורת שלום". לפיכך, שיתף פעולה עם פרס בניסיון להקים ממשלה חדשה. על רקע הקיפאון בתהליך המדיני, הצביעה העבודה בתיאום עם דרעי אי אמון בממשלה, ובזכות חמישה מששת נציגי ש"ס שנעדרו ממליאת הכנסת, הממשלה נפלה. פרס קיבל אמנם מנדט מנשיא המדינה להרכיב ממשלה חדשה, אך למגינת לבו של דרעי, הוא נכשל במשימה. יו"ר הליכוד דאז יצחק שמיר הצליח להקים ממשלה צרה, בה נותר דרעי בתפקיד שר הפנים.
ביוני 1990, זמן קצר לאחר הקמת הממשלה החדשה ובעקבות פרסומים בעיתונות, תפסה המשטרה מסמכים במשרדו של דרעי לצורך חקירה אודות חריגות בהעברת כספים לרשויות המקומיות ולמוסדות דת. דרעי סירב לשתף פעולה עם השוטרים, ולאחר חקירה אחת בלשכתו הוא גזר על עצמו שתיקה. עם זאת, הוא הלין באופן פומבי כי המשטרה מנהלת נגדו מסע הדלפות בשל מוצאו ודרש להביא את הפרשה לסיומה.
בסופו של דבר, הואשם דרעי בלקיחת שוחד מכספי עמותת "לב בנים" בזמן ששירת בתפקידים ציבוריים. בכירי העמותה הואשמו במתן שוחד, מתוך ציפייה להשיג באמצעותו טובות הנאה לעמותה ולעצמם. בכתב האישום, שהוגש ב-1993, נטען כי בכירי העמותה הפקידו כספי שוחד בחשבונות הבנק של דרעי ושל רעייתו, שילמו להם עבור שתי דירות שרכשו ומימנו נסיעות שלהם לחו"ל ואת שהותו של דרעי במלון בישראל. שש שנים מאוחר יותר, בית המשפט המחוזי בירושלים הרשיע אותו בלקיחת שוחד בסכום כולל של 155 אלף דולר, וכן בעבירות של מרמה והפרת אמונים.
ניסיון השתלטות על התביעה
לאחר שהוגש נגדו כתב אישום, נאלץ דרעי לפרוש מתפקידו כשר הפנים בממשלתו של יצחק רבין. את מכתב ההתפטרות הוא הגיש - באורח מקרי אך סמלי משהו - בישיבה שדנה בהסכם אוסלו, יום לפני טקס החתימה בוושינגטון. במקביל, פרשו גם סגני השרים של ש"ס, ובכך עזבה המפלגה את הקואליציה. עם זאת, בהצבעה בכנסת על ההסכם נמנעו שרי ש"ס - דבר שאיפשר את אישרו ועורר את זעם הימין. גם לאחר התפטרותו ובזמן התנהלות המשפט נגדו, המשיך דרעי להנהיג את ש"ס. ב-1994 היתה ידו בהרס הסתדרות העובדים ההיסטורית ובהקמת החדשה, המצומקת יותר, בהנהגת חברו הטוב חיים רמון. ב-1996 הוא הוביל את ש"ס לבחירות.
הודות לקמפיין אגרסיבי, שבו טענו אנשי ש"ס כי אנשי הפרקליטות, המשטרה והתקשורת חברו יחדיו לחיסולו הפוליטי של מנהיגם החרדי ממוצא מזרחי, וכן בזכות ההצבעה המפוצלת שהיתה אז לכנסת ולראשות הממשלה, עלה כוחה של ש"ס משישה לעשרה מנדטים. המפלגה הצטרפה לקואליציה עם הליכוד, ואף כי דרעי לא היה חבר בממשלתו של בנימין נתניהו, הוא המשיך למשוך בחוטים.
בינואר 1997 הצביעה הממשלה על הצעת נתניהו להסיג את כוחות צה"ל מאזורים נרחבים בחברון ולהעבירם לשליטת הרשות הפלסטינית. שרי ש"ס הצביעו בעד ההצעה, שזכתה לאישור הממשלה, ומספר ימים לאחר מכן פורסם בערוץ 1, כי תמיכת ש"ס בהצעה היתה בתמורה למינוי רוני בר און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה - מינוי שהיה אמור להגדיל את הסיכוי לעסקת טיעון או להקלה באישומים במשפט דרעי. העסקה המפוקפקת זכתה לכינוי "פרשת בר-און חברון". היועץ המשפטי לממשלה דאז אליקים רובינשטיין ועדנה ארבל, ששימשה בתפקיד פרקליטת המדינה, קבעו כי בפרשה נעשה ניסיון לכאורה להשתלט על משרת היועץ המשפטי לממשלה מתוך אינטרסים אישיים של גורמים פליליים, וכי התנהגותו של דרעי עולה כדי אפשרות להעמדתו לדין.
ב-1999 הורשע, כאמור, דרעי במשפט שהתנהל נגדו ונדון לארבע שנות מאסר וקנס של 250 אלף שקל. הוא ערער על ההחלטה לבית המשפט העליון, שדחה אמנם את רוב סעיפי הערעור אך הפחית את עונשו לשלוש שנים. בספטמבר 2000 החל דרעי בריצוי עונשו בכלא "מעשיהו", וביולי 2002 שוחרר בגין התנהגות טובה. עם שחרורו, הוגש נגדו כתב אישום במה שזכה לכינוי "התיק הציבורי", במסגרתו נטען כי דרעי העביר כספים ממשרד הפנים לגופים חרדיים שהקימה ש"ס, תוך ניגוד עניינים והפרת נהלים. הוא זוכה מארבעה מתוך חמשת סעיפי האישום נגדו, אך הורשע בעבירה אחת בלבד של הפרת אמונים. בגינה הוא נדון לשלושה חודשי מאסר על תנאי ולקנס של 10,000 שקל. במקביל, החליט היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמידו לדין בפרשת בר-און-חברון.
"שילמתי את מלוא חובי לחברה"
בספטמבר 2002 השתחרר דרעי מהכלא וניסה להנמיך פרופיל. מאז הרשעתו ועד היום חיים תומכיו בתחושה כי נעשה לו עוול גדול וכי הוא נרדף ללא הצדקה, ודאי בהשוואה ליחס שזוכים לו אנשי ציבור אחרים שסרחו. לאחר הרשעתו הם אף הפיצו את הסיסמה "הוא זכאי" - שהפכה לשמן בגלגלי ש"ס בבחירות 1999, בהן זינקה המפלגה מ-10 ל-17 מנדטים, ומול בית הכלא הוקמה אף ישיבה מאולתרת במחאה על העוול שנגרם לו, לכאורה. לציבור הדתי-ספרדי הצטרף גם העיתונאי אמנון דנקנר, שהאמין כי לדרעי נעשה עוול.
הסיסמה "הוא זכאי" השתלבה היטב ב"מהפכה המזרחית" שדרעי היה שותף מרכזי בה, קרי יצירת מסגרת לציבור מפוצל ומקופח מבחינה פוליטית ותרבותית, חיזוק המודעות של יוצאי עדות המזרח לכוחם והשבת גאוותם. זאת, למשל, באמצעות רשת החינוך האלטרנטיבית שהקים, "המעיין לחינוך תורני".
שש שנים לאחר שחרורו מהכלא, דרעי משתדל להישמע מפויס יותר וטוען כי אין לו משקעים מהעבר. לדבריו, הוא מגיע להתמודדות על ראשות עיריית ירושלים "מתוך אהבה ופיוס". "שילמתי את מלוא חובי לחברה", הצהיר. "לדעת יועציי המשפטיים, עברה התקופה שהחוק אוסר עליי להתמודד. אני מכבד את דעתם של אלה שחושבים שאין לי מקום, אבל אומר: תנו לציבור להחליט. אני לא כופה את עצמי, אלא מוכן להעמיד את עצמי ואת יכולותיי למען ירושלים. תחליטו כן, אשמח. תחליטו לא, אמשיך לתרום בדרכי שלי".