מי שלא שם לא קיים?

בשבוע האחרון אנחנו עדים להיסטריה מוסיקלית חסרת פרופורציה: הגעתו להופעה החד פעמית של החיפושית המזדקנת פול מקרטני העמידה את ישראל על הרגליים. ומי שלא קם לבד - התקשורת דאגה להקים אותו. כבר מספר שבועות מדווחים העיתונים, ערוצי הטלוויזיה ואתרי האינטרנט בהרחבה על ההכנות לקראת נחיתת החיפושית בארץ, על הלו"ז הצפוי ועל היקף מכירת הכרטיסים. כבר מספר שבועות שערוצי הרדיו משדרים ללא הרף את שיריה העתיקים הלהקה הפופולרית. אבל בימים האחרונים מדובר בהיסטריה של ממש. נסחפנו למרתון שירי ביטלס בערוצי הרדיו, בליווי אמנים ופרשנים, שמספרים לנו שוב ושוב איזו זכות נפלה בחלקנו כשמקרטני החליט להגיע גם לכאן, רגע לפני שחשבנו להתייאש.

הבוקר שוב קבעו שדרני הרדיו בגלי צה"ל כי "לא מדובר בהופעה, אלא בחוויה על-חושית", וש"ההופעה היא משהו שאסור לפספס", קביעה ששמענו הרבה לאחרונה. מרואיין שזכה לראות את ההופעה בניו יורק סיפר איך "עמדתי בקהל והרגשתי שאני לא בהופעה אלא שאני ממש חלק מההיסטוריה", והשדרנים הסכימו איתו. המסקנה ברורה: אם אתה לא שם – אתה לא קיים.

אלא שנדמה שנשכח פרט קטן –לא כל אחד יכול להיות שם. כרטיס הכניסה להיסטוריה עולה בן 400 ל-500 שקלים, סכום דמיוני למותרות כאלו עבור רוב הישראלים. שוב עשירים הם אלה שיזכו להיות "חלק מההיסטוריה" ויהיו "במקום שפשוט אסור לפספס".

ההערצה העיוורת לאליל הפופ הולכת יד ביד עם הערצה העיוורת לתרבות הצריכה, לתחושה המוחדרת בנו שאם אנחנו לא קונים אנחנו לא בסדר. "אם אתה לא שם אתה לא קיים", הופך ל"אם אתה עני אתה לא קיים". מי שלא יוציא מכיסו סכום אגדי של 500 שקלים על הופעה בת שעתיים, יישאר בשוליים ויישכח מאחור.

מאחור יישארו גם "חסרי התרבות" שלא מעריצים את מקרטני או את הביטלס. קשה להאמין, אבל לא כולם גדלו על המוסיקה הזאת, ולא לכולם היא מדברת. ההיסטוריה המוזיקלית של ישראלים רבים נשמעת אחרת לגמרי. רוב הישראלים גם לא גרים בתל אביב, ולא יכולים פשוט לקפוץ לפארק לערב נחמד של שירה בציבור ב-500 ש"ח. הרדיו, לעומת זאת, מגיע לכל חלקי הארץ, ונועד לשרת את כולם. גם מי שלא הזמין שרשרת שירי ביטלס בלופ, נאלץ לסבול אותה.

אין שום בעיה עם הבאת אמנים יקרים להופעות בישראל. זה אפילו רצוי ומבורך. אבל אין כל הצדקה לפסטיבל חסר הפרופורציות סביב אירוע שכזה. הדחיפה המסיבית של שירי הביטלס במשך שבועיים לתוך התודעה שלנו, דרך הרדיו - כלי תקשורת ההמונים בעל החשיפה הגדולה ביותר - גורמת למי שלא יזכה לעמוד מחר בפארק הירקון, בין 50 אלף המאושרים, להרגיש שהוא פיספס משהו בסיסי, שכל אחד צריך לחוות.

נכון, זו הופעה חשובה. מי שיזכה להיות חלק ממנה ישיר, ירקוד ויהנה. אבל המופע הזה אינו אבן דרך בתרבות הישראלית ואינו נוגע לכולנו. את תחנות הרדיו הציבוריות כדאי להשאיר לציבור, גם לזה שמעביר תחנה כשהוא שומע עוד שיר של פול מקרטני.