עושה שלום

"חבר, אל תחפש פרחים, יש בגופך גן לוטוסים קסומים, שב על אלף עלעלים וצפה ביופי של האינסוף... אלוהים? הוא נמצא רק בנשימה האמיתית".

את השורה הזו כתב המיסטיקן והמשורר ההודי קאביר. חיפושו אחר היופי הפנימי יכול להטעות אותנו, שאולי הוא בן זמנינו, אך את השורות הנפלאות האלו הוא כתב כבר במאה ה-14 בואראנסי שבהודו. באותה תקופה, השנאה בין ההודים למוסלמים הייתה גדולה וקאביר היה בין אלה שחיפשו דווקא את השלום ואת המפגש, ולכן שיריו עוסקים בכך שאלוהים אינו שייך לאיסלאם, להודים, או לכל דת אחרת, אלא ליקום כולו.

בשירתו הציע קאביר כיוון חדש בתפישה הדתית: הרעיון היה אוניברסליות, כולם שווים, אין מעמדות, אין קדושים ואין טמאים. קאביר שילב בשיריו בין גלגול נשמות, יוגה, אללה ומיסטיקה סופית. יותר מכל הוא ביקש שהקוראן ושאר כתבי הדת יונחו בצד, מכיוון שהם רק מפלגים בין בני האדם.

"לא תמצא את אלוהים במצוות ובטקסים, לא ביוגה או בפרישות מינית, אם אתה מחפש אמת, תוכל למצוא אותה רק בהווה...לא במקדשים ההודים, לא בבתי הכנסת, לא בקתדרלות, לא מסגדים, אם באמת תחפש אותו - תראה אותו מיד".

דעותיו הקיצוניות של קאביר הביאו לכך שבגיל 60 הוא הוגלה מואראנסי ונדד עם קבוצת תלמידים מעורבת בצפון הודו, אבל כשנפטר, כך מספרת האגדה, פרץ ויכוח סוער בין תלמידיו - המוסלמים ביקשו לקבור את הגופה וההינדים ביקשו לשרוף אותה. או אז, הופיעה רוחו של קאביר וביקשה מהתלמידים להרים את הגופה, שם מתחת, חיכו שני זרי פרחים. ההודים לקחו זר אחד ושרפו אותו כמנהגם והמוסלמים לקחו את הזר השני וקברו אותו, כמנהגם.