פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מה נשתנה הבחירות האלה? לא הרבה

      אובמה נישא על גבי הבטחתו לשינוי, מקיין מדבר על ניסיונו, ושניהם משחזרים סיסמאות מבחירות קודמות. שינוי בוושינגטון? לא ממש

      אמריקה דרוכה לקראת העימות הראשון מבין שלושה בין שני המועמדים לנשיאות ארה"ב, ג'ון מקיין וברק אובמה, שיתקיים הלילה (בין שישי לשבת) וישודר ברשת CNN. על אף בקשתו לדחות את העימות בשל המשבר הכלכלי, הודיע הערב המועמד הרפובליקני ג'ון מקיין כי ישתתף בו.

      מצד אחד נישא המועמד הדמוקרטי ברק אובמה על גבי ההבטחה שלו לשינוי, במדיניות החוץ כמו גם בכלכלה, בעוד שמקיין ניכס את אצטלת הנסיון, כאשר באמצע הדרך החליט להבטיח גם הוא שינוי.

      בעימות ינסו השניים לחדד את הנקודות הללו, על מנת לבדל את עצמם אחד מהשני בצצדים החזקים שלהם, ולחלופין לטשטש את האספקטים שלדעתם הם נתפסים כחלשים. אלא שבחינה של עימותים נשיאותיים מהעבר, במיוחד זה של 1992, בין ביל קלינטון, וג'ורג' בוש האב, מגלה שאין שום חדש בהבטחות של אובמה לשינוי, כמו גם באיומים של מקיין שחוסר נסיון בחדר הסגלגל הינו מסוכן. המועמדים מתחלפים, הסיסמאות לעולם נשארות.

      כשבוש הסתבך במשבר כלכלי

      בימים שמאז סיומה המוצלח של מלחמת המפרץ החל הנשיא ג'ורג' בוש האב לאבד פופולריות, לאור המיתון שקרם עור וגידים. קלינטון קפץ על ההזדמנות בשתי ידיים. כבר במשפט הראשון בעימות הזכיר מושל ארקנסו האלמוני דאז את "התקווה לשינוי", וביקר, בדומה לאובמה כיום, את עקרונות הכלכלה של הרפובליקנים, שמעלים על נס את ההקלות על העשירים מתוך אמונה שהשגשוג יטפטף מטה. בסך הכל, חזר קלינטון חמש פעמים על המילה "שינוי" בדקה הראשונה בה נשא דברים, כאילו ארה"ב חוותה שמונה שנים של בוש, ולא ארבע בלבד.

      קלינטון הכריזמטי עורר התלהבות בקרב שומעיו, והבטיח להפוך את הכלכלה לכלי שמשרת את האדם הפשוט, ולא לערך בפני עצמה. כשהותקף בגין חוסר נסיונו, בדומה לאובמה, ביקש להדגיש כי מה שחשוב יותר הוא שיקול דעת. "עלינו קודם כל להחליט שיש לנו את האומץ לבצע את השינוי הנחוץ עבור מחר טוב יותר", חתם.

      בוש, כמו מקיין, נכנע לסיסמת השינוי, שגלומה בתרבות האמריקאית, שתמיד מחפשת את השיפור והשדרוג שמעבר לפינה, ודיבר על רפורמות, למרות שבפועל הציע עוד מאותו דבר, אחרי שנים שכיהן בבית הלבן. "התוכנית הכלכלית שלי היא סוג השינוי לו אנו זקוקים", סיכם בוש את דבריו בעימות הראשון, והדגיש שהשינוי יהיה מבוסס על ניסיונו רב השנים, ועל היכרותו את הסכנות שאורבות לארה"ב מעבר לפינה.

      בסופו של דבר בוש האב נפל בגין חוסר יכולתו לגרום לציבור להאמין כי דאגות היום יום של האדם הפשוט נוגעות ללבו, אותה נקודה שפוגעת במקיין כיום. בעימות השלישי, כשפנתה לבוש צופה בעימות ושאלה אותו אם חווה את השפעות המיתון באופן אישי, גימגם הנשיא, והותיר את הבמה לקלינטון, שבעיניים בורקות סיפר על האנשים אותם הוא מכיר שאיבדו את עבודתם, במה שנחשב לרגע המכונן של העימותים בין השניים.

      בעימות הטלוויזיוני של רונלד רייגן מול הנשיא המכהן ג'ימי קרטר ב-1980, פנה רייגן לעם האמריקאי ואמר דברים שכעת יכולים הדמוקרטים לשדר בתור תשדיר בחירות מטעמם. תמציתם, איך לא - הבטחה לשינוי.

      "כשאתם הולכים להצביע, לדעתי כדאי שתשאלו את עצמכם 'האם מצבי טוב יותר מאשר היה לפני ארבע שנים?'", שאל כשעיניו למצלמה. "'האם כעת קל לכם יותר לקנות מצרכים בחנות? האם ישנה יותר אבטלה במדינה מאשר לפני ארבע שנים? האם אמריקה מקבלת את אותו כבוד שקיבלה בעבר? האם אנחנו בטוחים וחזקים כפי שהיינו לפני ארבע שנים?' אם התשובה לכל השאלות הללו היא כן, אזי הבחירה שלכם היא ברורה. אולם אם אינכם רוצים להמשיך בדרך בה צעדנו בארבע השנים האחרונות, אני יכול להציע לכם אלטרנטיבה".

      פוליטיקה לא מפלגתית? נו, באמת

      אחת הדרישות ממועמד לנשיאות ארה"ב היא להתחייב לפוליטיקה בין מפלגתית, ולשיתוף פעולה דמוקרטי-רפובליקני (או להיפך) על מנת לבצע את המטלות הנחוצות. כל מי שרוצה שישלשלו את שמו בקלפי צריך להבטיח זאת, למרות שבפועל, בכהונות של הנשיאים האחרונים, המאבקים בין שני המחנות רק הלכו והחריפו ואינם צפויים להסתיים בקרוב. ככלל, הצד ששולט אוהב לעשות כל שביכולתו על מנת לממש את האידיאולוגיה שלו.

      רייגן הנהיג רפורמות פרו תאגידיות שצימצמו את הפיקוח והגבילו את כוחו של הממשל (עליו אמר רייגן "כי איננו הפתרון לבעיה, אלא הבעיה עצמה"), מהלך ששינה את פני אמריקה בשנות השמונים בהתאם לאידיאולוגיה השמרנית. בשנות התשעים השקיע קלינטון במעמד הבינוני והנמוך והרים את הכלכלה מלמטה, עד שכונה על ידי הסופרת השחורה זוכת פרס הנובל טוני מוריסון "הנשיא השחור הראשון". השמרנים, מנגד, השכילו לנצל את ההזדמנות שנקרתה בדרכם לקבור אותו עם פרשת מוניקה לווינסקי, בעזרת עבודתו הבלתי נלאית של החוקר המיוחד קנת סטאר. אחדות? אחריות לאומית? הצחקתם את וושינגטון.

      ג'ורג' וו. בוש, לעומת זאת, הוריד מסים לעשירים, צימצם את הפיקוח התאגידי עוד יותר, הגביר את המעקב אחר אזרחי ארה"ב, מילא את משרדי הממשלה בפקידים רפובליקנים, ויצא למלחמה בעירק, תוך כדי התעלמות מדרישות הדמוקרטים לקבוע תאריך נסיגה. על הדרך יצא חוצץ נגד הומואים והפלות, ופילג את המדינה על פי קווים מפלגתיים.

      עכשיו מבטיחים אובמה ומקיין שיפעלו אחרת, שישתפו פעולה, שיסיימו את המלחמה, שיצילו את הכלכלה, שיהיו פרגמטים ורציונלים, ושיביאו שינוי. סביר להניח שזה מה שיבטיחו גם אלו שינסו להחליף אותם ב-2012.