גלעד עוד בשבי, וגם אתם אחראים

ידיעה שפורסמה אתמול בישרה על צעדה שתיערך בלונדון במטרה לעורר מודעות ציבורית בארץ ובעולם למאבק לשחרורו של גלעד שליט. אף כי הרצון והצורך להשמיע את קולו המושתק של שליט בעולם כולו מובנים ומעוררי אמפתיה, אלה הם מאמצי סרק שמכוונים למקום הלא נכון. למעשה, למראה שלל הצעדות, ההפגנות, העצרות וההתכנסויות קשה שלא לחוש כי כל אלה אינם אלא מפגני ראווה למירוק המצפון הציבורי, זה שגם צעדה ברחובותיה המבהיקים של של לונדון לא תוכל לנקות.

כי האמת המכוערת היא שלמעט מאוד אנשים בישראל יש רצון כן ואמיתי לשחרר את שליט משביו. וכולם משתפים פעולה עם הפסאדה המתמשכת הזו, זו שהחלה עוד עם נפילתו של רון ארד בשבי ונמשכת עד היום.

הציבור הישראלי ומנהיגיו מאוהבים בשקר המוסכם של "עשינו הכל". כבר עשרות שנים שאנו אוחזים ביד אחת בנשק טעון ובשנייה בכסות הצבועה של "עשינו הכל כדי להביא שלום, זה הצד השני שתמיד מכשיל את מאמצינו". לכולם נוח עם העמדת הפנים הקולקטיבית הזו. המנהיגים מקבלים פטור גורף לזמן בלתי מוגבל מהצורך לבצע צעדים מדיניים, הציבור נהנה להתפלש בצדקנות פאסיבית-אגרסיבית שלפיה "אי אפשר לעשות איתם שלום, אז לא נותר אלא להיכנס בהם בכל הכוח", וכולם רוחצים בניקיון כפיהם בשביעות רצון עצמית וצודקת-תמיד שמאפשרת לשמר את המצב הקיים לנצח.

כי החזרת חייל שבוי, כמו כריתת הסכמי שלום, דורשת מחיר. ומדובר בהרבה מעבר לפיסת אדמה או אסירים פלסטינים. המחיר הזה הוא ויתור על תפיסת עולם כוחנית, דווקאית, מתנשאת – כזו שמנחה אותנו בכל אשר נפנה, זו שמהלכת עלינו אימים בשל הבגרות והאחריות שהיא דורשת, המתפרשות כ"פראייריות", כחולשה.

ישראל שיחררה לא מעט אסירים פלסטינים מאז נפילתו של שליט בשבי, לפני יותר משנתיים. אבל היא מקפידה בעקביות לא להיענות לדרישות של חמאס באשר לזהות האסירים המשוחררים, כך ששוב ושוב מסוכלים נסיונותיו להוציא לפועל עסקה לשחרורו של שליט. רק אתמול פורסם כי ישראל העבירה לחמאס רשימה של 450 אסירים המיועדים לשחרור – באקט נוסף של הפרה בוטה של דרישות הארגון.

המציאות אולי מורכבת, אבל ההחלטה שמדינת ישראל צריכה לקבל פשוטה בתכלית: האם היא מציבה בעדיפות עליונה את חייו של חייל שנפל בשבי, אם לאו. ישראל הייתה מוכנה לשלם מחיר בעבור גופות החיילים החטופות, ולא במקרה: גלעד שליט, כמו רון ארד, נשבה בעודו בחיים, ולכן המוטיבציה לשחררו פחותה בהרבה. המסר שתעביר עסקה לשחרורו יהיה שחטיפת חיילים משתלמת, וזה מסר שישראל לא מוכנה לעמוד מאחוריו. לכן לאורך השנים נעשה הכל כדי לטרפד עסקאות לשחרורו של ארד, ולכן שליט עדיין בשביו.

וכאן מגיע תפקידו של הציבור בישראל. אני מקווה בכל לבי שבעוד עשרים שנה לא נעמוד בעצרות, נאזין לשירים ברדיו, נוציא מהבוידעם את החולצות עם פניו המחייכות של שליט ונגיד לילדינו ש"עשינו הכל כדי להחזיר אותו הביתה, ומי יודע – אולי הוא עוד בין החיים". כי שירים ועצרות הם כסות לרפיון וויתור. הבעיה של שליט אינה דעת קהל, ושום הכשרת לבבות לא תשיב אותו הביתה. הבעיה של שליט היא מנהיגות קשת עורף שיודעת שאיש לא יבוא עמה חשבון אם היא תיכשל במלאכת הקודש הזו.

העובדה שהכישלון בהחזרתו של שליט אינו ממיט קלון בל יימחה על מנהיגינו בשנתיים האחרונות מלמדת על טוהר הכוונות של הציבור. זה שסבור כי מילא את חובתו בהנפת דגל, בהדבקת סטיקר על האוטו, אך לעולם לא יחלום על שינוי של ממש, כזה שיכול לא רק להחזיר את שליט, אלא להחליף את כל הפרדיגמה האלימה והמעוותת שמניחה את הבסיס לקיומנו המדמם. ומנהיגינו יודעים זאת. ולכן אינם עושים דבר.

שליט לא זקוק למצעדים; הוא זקוק לדרישה ברורה ופשוטה אחת מהמועמדים לראשות הממשלה: להשיב את החייל השבוי – או לוותר על ההנהגה. רק למי שמתחייב לבצע עסקה להחזרתו בתוך פרק זמן מוגבל מגיע לקבל את קולות הבוחרים בקלפי. ואם הציבור באמת נחוש ברצונו להחזיר את שליט בחיים – עליו לדרוש עסקה, ולא אמרות סרק של מועמדים שיבטיחו "לעשות הכל". כי הכל, כך למדנו כבר יותר מדי פעמים, הוא כמעט ולא כלום.