אבודים

"כאשר מישהו צריך להאזין לצליל זר, האין זה טבעי שיפסיק להרעיש בעצמו? אדם אינו יכול להאזין ברוב קשב כל עוד הוא מדבר, חושב או מתהלך בהיסח הדעת. הצורך להקשיב ברוב קשב יוצר שקט משלו. כאשר אדם קולט באמת ובתמים עד כמה דעתו מוסחת ומתחיל לתהות על המתרחש בתוכו ומחוצה לו, כלום אין הוא מוכרח להסתכל ולהקשיב בשקט? (טוני פ??ק?ר).

המקום האפור שהוא הדיכאון יכול להיות מאיים ומבלבל. בין שנקלעתם לשם בעבר ובין שלא, כל פעם שונה מקודמתה. לעתים תרגישו אולי שאתם נמצאים במדבר קר, חסר חיים ובודד. במקרים אחרים תרגישו שאתם ביער עבות, חשוך ורוחש חיות איומות שאורבות בצללים מחוץ לשדה הראייה. ואולי תרגישו שאתם בקרקעית האוקיינוס: כלואים בתוך המים, נמחצים תחת כובד משקלם הבלתי נסבל, בלי יכולת לנשום. יהיו אשר יהיו המקום או הסביבה, התחושה היא שאין מוצא. שאתם אבודים באמת ובתמים.

כאשר אנחנו אבודים, מפוחדים או עומדים מול דבר חדש או לא ידוע, הדחף הראשון שלנו הוא בדרך כלל לברוח או להילחם. שנים של אבולוציה הטביעו בנו את הדחף הזה. במקרים מסוימים אמנם רצוי לברוח או להילחם, אך במקרים אחרים התגובות האלה רק יעצימו את הכאב ואת ההרגשה שאנחנו לכודים. הפחד והחרדה מכשילים אותנו, ואנחנו נעשים אבודים עוד יותר. כשאנחנו בדיכאון, לעתים קרובות אנחנו נסים על נפשנו עד שאנחנו נבלעים במחשכים שהפכו להיות חיינו. מה שעשוי להיות בעל חשיבות מכרעת בתהליך ההחלמה שלנו הוא, ראשית כול, לא לעשות דבר.

התרגול הזה עשוי להיות קשה, כיוון שנראה שהוא מנוגד לכל מה שאנחנו מאמינים בו. עם זאת, לא לעשות דבר – "לשבת ולסתום את הפה", כמו שקטגירי רושי היה אומר - הוא מהות התרגול הבודהיסטי. למעשה, זו היתה החוויה של הבודהה עצמו. הוא ישב תחת עץ הב?ו?ד?ה?י, עץ ההתעוררות, ונדר לא לזוז משם עד שימצא תשובה לשאלה שהעסיקה אותו במשך שנים רבות.

החלטתו של הבודהה נתפשת לרוב כהחלטה אמיצה, וכשאדם דבק בהחלטה מעין זו עד להשלמת התהליך, יש שהיא אמנם כזאת. אבל זו גם מחווה של כניעה, אפילו מעשה של ייאוש. בשלב ההוא כבר ניסה הבודהה כל דבר אחר בעולם שניתן היה לנסות באותה תקופה. הוא עבר מקיצוניות לקיצוניות, מהנאות גופניות לה?נ??ז?רו?ת ולהסתגפות. אף אחת מהדרכים הללו לא קירבה אותו לתובנה שחיפש. לכן החליט להפסיק את מסע החיפושים שלו ופשוט לשבת.

בהחלטתו היה מרכיב ממשי ביותר של ייאוש, ייאושו של אדם שדחקו אותו אל הקיר. היתה בה גם מידה של סקרנות. הוא רצה לגלות מה הם באמת חיי אדם. במקום ללמוד מ?ש?נו?ת פילוסופיות שונות ולנסות להתאים אותן לנסיבות חייו, הוא בחר להתבונן בעצמו. הוא נדר לעמוד ללא מורא פנים אל פנים מול עצמו ומול חייו ולמצות עד תומה את החקירה העמוקה הזאת, לא משנה לאן תוביל אותו (זה מה שמביא רבים מאיתנו אל הנתיב הרוחני מלכתחילה – שילוב של ייאוש וסקרנות).

כשאנחנו שרויים בדיכאון, אנחנו חשים לעתים שנדחקנו אל הקיר. אכן, ההרגשה הזאת שאין לאן לפנות, שלא נותר דבר לעשותו, מיטיבה לתאר את הדיכאון. עם זאת, זהו גם מקום של בשלות יוצאת מן הכלל, מקום עמוס אפשרויות. ניתנת לנו ההזדמנות להיות קשובים באמת, ופשוט להתבונן במה שקורה.

אחרי שניסינו הכול, כשנוכחנו לדעת שדבר מכל מה שאנחנו יודעים ומאמינים בו אינו עוזר, קיימת בסופו של דבר האפשרות לראות דברים באור חדש, להסתכל באופן שונה במה שכבר הפך להיות מוכר ותפל בעינינו. לעתים, כשאנחנו נלחצים אל הקיר, הדבר הטוב ביותר שנוכל לעשות הוא לשבת בשקט.

כאשר אנחנו הולכים לאיבוד ביער, אנחנו יכולים לעצור, לבחון את המצב שאנחנו נתונים בו ולראות היכן אנחנו נמצאים. כאשר אנחנו שקועים בתהומות הדיכאון, אנחנו יכולים לעצור ולהתבונן במקום שאנחנו נמצאים בו ולבחון את הדרך שבה הגענו אליו. אנחנו יכולים להתבונן בשלווה וללא מורא בעצמנו, בחיינו ובכאב שלנו, בלי לנסות לרפאם.

מתוך הספר "דרך הזן בימי דיכאון" מאת פיליפ מרטין, שרואה אור בימים אלו בהוצאת "בבל" ו"ידיעות ספרים”. "דרך הזן בימי דיכאון" הוא מדריך ייחודי המראה כיצד להקל על הדיכאון באמצעות התרגול הרוחני של הזן. פיליפ מרטין מתרגל בודהיזם יותר מ-25 שנה. במשך 20 שנה היה עובד סוציאלי פסיכיאטרי ומתאם טיפול והוא גם מנחה סדנאות.