למה צה"ל לא מוכן למלחמה?

חורף חם צפוי לנו. בינואר 2009 תבוא לסיומה כהונתו הרשמית של אבו מאזן. לאחר ארבע שנות כהונה כיו"ר הרשות הפלסטינית, אמור האיש שזכה בבחירות תחת הסיסמא "רשות אחת, חוק אחד, נשק אחד" לסיים את תפקידו, ואם לא יתרחש אירוע יוצא דופן, ייתכן אף שייעלם ממפת המנהיגות הפלסטינית. החמאס, מיותר לציין, מחכה לסיום כהונתו של אבו מאזן בן ה – 73, מתוך כוונה להסתער על התפקיד ובזאת לחתום סופית על גזר דין מוות לפת"ח.

למרות שנדמה כי יהודה ושומרון בשליטה של הפת"ח, וכאילו רמת החיים בה גבוהה יותר מזו שברצועת עזה, אין ספק כי החמאס ידע, בזמן הנכון מבחינתו, לשווק את הישגיו ברצועה תחת הכותרת "מדינה ללא מחסומים, ללא מתנחלים וללא שחיתות". אך אל לנו לשכוח, המאפיין המובהק של המאבקים הפנים פלסטינים הוא כמעט תמיד הפניית האשמה כלפי ישראל וניסיון לגרור אותה למעורבות שתעמיק את האשמה.

בפברואר 2009 יצוין יום השנה למותו המסתורי של עימאד מורנייה וסביר להניח כי עד מועד זה ימשיך החיזבאללה לנסות ולהוציא לפועל פיגוע בישראל או בישראלים באשר הם ולרשום לזכותו נקמה. פוטנציאל ההתלקחות, כתוצאה מפיגוע שכזה בגבולה הצפוני של ישראל או לחילופין בסיני בואכה מנהרות רצועת עזה, יכול לגרור את ישראל למלחמה ללא זמן התארגנות כמעט. כל המעורבים יודעים כי פיגוע משמעותי לא יוכל להישאר ללא תגובה, על אחת כמה וכמה אם גלעד שליט לא יהיה החטוף היחיד בידיים המשותפות לחיזבאללה ולחמאס.

החלפת השלטון בארה"ב במקביל לתהליך הפוליטי בישראל, מייצרים, בראיית החמאס והחיזבאללה ובעידודה של אירן, חוסר יציבות וזמן מת עד התייצבות המערכות וההיערכות לבאות. זהו מבחינתם המועד המתאים ביותר לכפות מציאות שונה. הארגונים המוכרים והארגונים הקטנים, הנתמכים על ידי אירן, מוצאים עצמם מתוסכלים מהההתמסדות והמתינות לכאורה של החיזבאללה והחמאס. לפי השקפתם, הישגי החיזבאללה והחמאס במלחמת לבנון השנייה ובהינתקות מרצועת עזה איבדו את ערכם בהסכמי הרגיעה וההפוגה שנחתמו עם ישראל. "המומנטום אבד", כך טוענים נציגים מארגוני ההתנגדות, החשים כי ניתן היה ללחוץ על ישראל ולהגדיל את ההישגים. הלחץ של הארגונים הקטנים מוביל להקצנת עמדות ולנכונות גדלה והולכת של החמאס והחיזבאללה להפר את ההסכמים שנחתמו עם ישראל.

הקדמה זאת אינה מחדשת רבות, אלא רק מרכזת את פוטנציאל הנפיצות באזורנו. אל מול האיומים האלו אמור לתת צה"ל מענה מיידי וחד משמעי. אין לצה"ל פריבילגיה של מערכה לא מוכרעת נוספת. אך צה"ל עסוק כיום במשימות אבטחת יישובים והפרדת כוחות בין מתיישבים לפלסטינים, משימות שיטור ומניעת הברחות סמים, עובדים זרים ונשים. במקום להתאמן ולהיערך למשימות הקיומיות העתידיות ולהתמקד במניעת פיגועים חבלניים בנקודות הקריטיות, צה"ל מבזבז זמן וכסף על משימות שראוי היה להעביר למשטרה ולמשמר הגבול. יתר על כן, צה"ל נערך לטיפול בעורף במידת הצורך, משימה שראוי היה כי תעבור למשרד לביטחון פנים יחד עם פיקוד העורף. מי שחושב כי חייל יכול להיות שוטר, גננת ולוחם במקביל, טועה ומטעה.

הגיע הזמן לשינוי ארגוני ולחלוקת סמכויות ואחריות ברורה. צה"ל ומשרד הביטחון הם אמנם הגוף הביצועי היעיל ביותר, אך לא יתכן כי הם יהיו אלה שיתנו מענה לפינוי לולים בעת מגפת שפעת העופות. ותאמינו לי שזה קרה – אני עמדתי בראש הפרויקט. בהנחה שרק חלק מן האיומים המתוארים לעיל יבואו לידי ביטוי, אם לא יהיה שינוי בהשקעת מאמצי צה"ל ובחלוקת משימות, עלינו להיות מוכנים לחוסר יכולת של הצבא לעמוד באתגרים ובציפיות שלנו ממנו. צה"ל, משטרת ישראל ומשמר הגבול הם גופים שלא ניתן להפריט עדיין. להיות חייל זה מקצוע ולכן מן הראוי להשקיע את המיטב כדי להגיע לרמה המקצועית הגבוהה ביותר. את האבטחה, השיטור והטיפול בהפרות הסדר צריך להקנות למקצוענים אחרים. תקציב הביטחון לשנים הבאות צריך להביא לידי ביטוי את השינוי הארגוני. כך לא יצטרך צה"ל לבזבז משאבים יקרים על יכולות מיותרות המפריעות לו להיות מוכן למלחמה מחר בבוקר, אם ביוזמה ואם מתוך תגובה.

* תא"ל (מיל') צביקה פוגל היה ראש מטה פיקוד הדרום