פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כך התגייסה התקשורת לעזרת לבני

      העיתונות סבלה מרגרסיה ולא העלתה שאלות על מעורבות "פורום החווה", על הבעל הדומיננטי ועל חזונה המעורפל של המועמדת

      ה"יו-טיוב אפקט" הוא שהכריע את מערכת הבחירות לראשות המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית. בעוד ש"עיתונות הזרם המרכזי" האמריקאית תמכה במועמדת הממסדית, הילרי קלינטון, תוך שהיא מלווה את דיווחיה המפרגנים בסקרי בחירות אשר חזו את נצחונה הוודאי - התרחשה לה המהפכה התקשורתית האמיתית והדרמטית במעמקי הסייבר-ספייס. זו היטתה במידה רבה את הכף והביאה במידה רבה למהפך אשר סחף גם את העיתונות מן הזן הישן.

      בעידן ה"יו טיוב" חייהם של הפוליטיקאים קשים מנשוא: כל מעידה של מועמד או מועמדת במירוץ להנהגה נטחנת בלופ אינסופי של התייחסויות מלעיגות ומזה בלתי אפשרי להיחלץ. אפילו גדול הקמפיינרים הפוליטיים של המאה ה-20, הנשיא לשעבר ביל קלינטון, אשר הביס ב-1992 את ג'ורג' בוש האב, שנהנה מ-87 אחוזי תמיכה בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה, וזה אשר נחלץ ב-1998 בכישרון בלתי מבוטל מניסיון הדחה בעקבות פרשת מוניקה לווינסקי, לא יכול היה לסייע לרעייתו במציאות התקשורתית החדשה והמאתגרת הזו.

      מה למבשרת הפוליטיקה החדשה ולראובן אדלר?

      ומה קרה בפריימריס שלנו לראשות קדימה? התקשורת הישראלית של קיץ 2008 מצאה את עצמה בחזרה בעידן המגויס (עידן הל-lap-dog journalism כפי שהוא מכונה בשפה המקצועית) אשר איפיין אותה במשך יותר מדי עשורים. לא רק שלא קיבלנו מהפכה, אלא חזינו ברגרסיה מדאיגה. בקלות מפתיעה התמסרה התקשורת, כולל זו האינטרנטית שאמורה להיות חתרנית יותר, לספינים, חלקם מתוחכמים במקצת אך רובם דווקא מגושמים בעליל, אשר התגבשו במטה של מועמדת אחת.

      ההתגייסות הזו היתה יכולה להיות מובנת, אלמלא היא קיפלה בתוכה דיסוננס: היא נעשתה דווקא לטובת מועמדת אשר חרתה על דגלה סיסמה שהתגלתה כריקה מתוכן ולפיה היא זו המבשרת פוליטיקה חדשה. לשפל התקשורתי בסיקור הפריימריס היו כמה רגעים מכוננים. הראשון שבהם נראה אולי יותר אנקדוטלי, אבל הוא קיפל בתוכו מהות והשקפת עולם. הוא התרחש לפני כשלושה חודשים, כאשר המועמדת ציפי לבני הודיעה כי שכרה את שירותיו של "פורום החווה" (ראובן אדלר, איל ארד, קלמן גאייר ויורם ראב"ד) כמי שיריץ אותה לראשות הממשלה.

      הידיעה הזו, במקום שתזכה לדיון ביקורתי נוקב בתקשורת, התקבלה על ידי הכתבים והפרשנים הפוליטיים ברוח סחבקית חנפה ואפילו בהתפעלות. האם לא היה זה צעד מוטעה של המועמדת לבני? האם היה זה צעד תקין? האם לא היה מקום לתהות ולהציג למועמדת שאלות מטרידות כיצד היא, עם מסר השינוי שהצמידה לעצמה, שוכרת דווקא את "פורום החווה"? סרט מאיר עיניים שנעשה לאחר בחירות 2006 על ידי העיתונאית ענת גורן מערוץ 10 חשף באור לא מחמיא את שיטותיו ואת דרכו של פורום חסר מעצורים זה, אשר עיקר התמחותו היא ניסיונותיו להשליט מועמדים מסוימים על סדר היום הישראלי בשיטות אגרסיוויות של ספינים תקשורתיים.

      זכורה מחאה רפה שהשמיע ירון לונדון באחת מתוכניותיו בערוץ 10, אבל גם זו לא הספיקה כדי שהשאלות המטרידות והמתבקשות יישאלו. מה בכלל למבשרת הפוליטיקה החדשה ול"פורום החווה"? ומדוע בכלל מועמדת אשה מציגה בקדמת הבמה קבוצה של גברים שיריצו אותה, תוך שהיא הופכת לתלויה באופן מוחלט באחד מהם - יועצה איל ארד, שדיבר בשמה בתקשורת כאילו שהיא יישות המופעלת לחלוטין בשלט רחוק על ידו - ושלא תעדיף דווקא קבוצה של יועצות אסטרטגיות מוכשרות, אשר היו מקבלות ממנה מנדט לעצב את החזון שלה ולגבש את תוכניות המדיניות שלה, שעד לרגע זה איננו יודעים עליהן דבר.

      עלבון להצלחת הנשים

      במקום זה קיבלנו מציפי לבני את המיטב והלא מחמיא של הפוליטיקה הישנה: היא צולמה, איך לא, מוקפת במתנדבות מסורות, במזכירות נאמנות, במנהלות לשכה שמלוות אותה ימים כלילות ובעיקר בספרית נמרצת שערוץ 2 – אותו ערוץ המומחה בעיקר לבידור פוליטי – חשף כי שימשה כפוקדת הראשית של המועמדת ואפילו הממונה על הנחלת ההיבטים הפילוסופיים שבין עיצוב התסרוקת לעיצוב מודל של מנהיגות חדשה.

      השיח הציבורי התקשורתי סביב מועמדותה של ציפי לבני היווה עלבון לגל המלהיב של הצלחת נשים פוליטיקאיות כיום באירופה, ארה"ב, אמריקה הלטינית ואפריקה המייצג את המאבק העקשני לייצוג שיוויוני יותר בפוליטיקה. ציפי לבני נהנתה מהגל הזה אך לא תרמה לו כלום. במאבק הזה אלה מותרות שאסור עדיין לנשים ליהנות מהן מבלי שתהיה להן מחויבות ותחושת גיוס להצלחתה של המהפכה הזו.

      והיה עוד רגע שפל תקשורתי נוסף, גם הוא אולי ייראה אנקדוטלי אך גם הוא בפירוש מהותי: הבעל נפתלי שפיצר, אשר הוכתר ללא הכחשה מצדה של המועמדת כ"יועץ הפוליטי הבכיר" שלה. סליחה על הנדנוד, אבל מה היתה עושה התקשורת הישראלית לבנימין נתניהו או אהוד ברק אם היה נודע כי נשותיהם, שרה נתניהו ונילי פריאל, משמשות כיועצות הפוליטיות הבכירות ביותר שלהם? מה היה קורה אם הן היו מחקות את הבעל שפיצר, שהכריז חגיגית שאשתו היא "ימנית יותר מביבי נתניהו"?

      ביל קלינטון היה אמנם יועצה הבכיר של הילרי קלינטון, אבל עם כל הכבוד ויש כבוד, הוא היה נשיא ארצות הברית במשך שתי קדנציות וגם אחד האנשים הבולטים בעולם מזה יותר מעשור. ונפתלי שפיצר? מה בדיוק מקנה לו את ההשפעה הגדולה על עתידנו? ואיפה היא התקשורת הישראלית הביקורתית שתברר ותחקור בשבילנו את השאלות האלה?

      * ד"ר אורית גלילי צוקר, מחברת הספר "פוליטיקה תקשורתית בת זמננו" שיצא לאור בימים אלה, מלמדת במחלקה למדע המדינה, אוניברסיטת בר אילן