חזון אחרית הימים

חמקמקה, עגולה ונפתלת - כזאת היא הגדרת הנשיות, ממש כמו איברי הגוף הנשיים שאותם היא מנסה לכלול ושמהם היא אולי נובעת. מבנה גוף קטן יותר, רך יותר, חזק פחות, עם אגן רחב, נרתיק, רחם להכיל ושדיים להיניק, האם לא מכאן הכל מתחיל? האושר והסיפוק וגם הסיוט והאימה.

הרחם הוא שהעניק לאמהות הקדומות של העידן הטרום פטריארכלי את העוצמה וההילה האלוהית. אותו רחם עצמו הוא שהמיט על דורות כה רבים של נשים את האיסורים וההשפלות הכרוכות בו, במה שראוי להיכנס לתוכו ומתי, בפחד הנורא מפני איבוד השליטה בו, או במי שבמקרה מכילה אותו. התרגלנו לראות ברחם את לב לבה, מהותה ומקורה של הנשיות עצמה. הנשיות כסמל של הפריון והילודה.

בספרו האוטוביוגרפי של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך" מספרת לו דודתו הזקנה: "הבנות בזמנים ההם, אפילו בנות מודרניות, כמונו, בנות שלמדו בגימנסיה ואחר כך באוניברסיטה, אותנו תמיד חינכו שהאישה אמנם רשאית להיות משכילה ולקחת חלק בחיי הציבור - אבל רק עד הולדת הילדים. החיים שלך שייכים לך רק למשך זמן קצר: החל מן היציאה מהבית ועד ההריון הראשון [...] כי הילד שלך הוא האפרוח ואת מה? את בסך הכל רק החלבון של הביצה, את רק זה מה שהאפרוח זולל בשביל לגדול ולהתחזק". (עמ' 210).

כמו שהפמיניזם המיליטנטי סולד מכל הגדרה "רזה" של נשיות כאמהות ופריון בלבד, כך חוגים נשיים של "העידן החדש" ומעגלי נשים עכשוויים, טרנד לוהט וצומח, מבססים את הגדרת הנשיות שלהם על אותם רעיונות, אבל מורחבים וגמישים יותר במהותם. התכונות הגופניות של הילודה והאמהות מרמזות על מהות פנימית של הכלה רגשית ורוחנית, של הזנה וטיפוח, אהבה ללא תנאי ונתינה, כעמדה הנשית הבסיסית כלפי העולם כולו.

למעשה, זהו ניסיון לחדש את הכבוד ששלט בחברה הקדומה כלפי יכולתה האלוהית והמסתורית של האישה לברוא, לכאורה, יש מאין, אבל גם להכיל אותו על עצם המהות הנשית, לא בהכרח בהקשר של פוריות פיזית בלבד. יש להפוך מחדש את קערת האמהות כהקרבה עצמית או עבדות, כפי שדודתו של עוז מספרת, לאמהות כהעצמה, ככוח, שלא לומר כקדושה. זהו ניסיון מבורך העושה שימוש בארכיטיפים כל כך עמוקים ומהותיים בחיי החברה כולה ובחיי כל אחד מאיתנו, יונקי שדיים שכמותנו.

אבל השאלה המהותית שמתעוררת, בהתחשב במצב העולם, היא כיצד תוכל האישה הארכיטיפית שלנו להעניק את אהבתה האינסופית מלאת ההוד לעולם הצמא לה וזאת מבלי שהענקה זו תקבל מעמד של התרחשות זוטרה, רגשנית ותמימה משהו, המציצה בכלימה מאחורי התחרותיות וההישגיות ה"גברית"?

האם על מנת לתפוס מקום של השפעה מכרעת בעולם על האישה להשתמש בכלים "גבריים" במהותם, ממוקדי מטרה, נחושים, תקיפים? או שמה עליה להסתגר ב"גטו אלטרנטיבי" בעל אופי מיסטי, תת קרקעי, הפועל בשולי החברה, בסתר, בדרכים מסתוריות, כאותם מעגלי נשים העוסקים בשליחה של אנרגיות ריפוי לעולם, בו בזמן שמצביאים ושליטים שטופי תאוות שררה ואלימות מפציצים להנאתם את אותו עולם?

אני מבקשת שוב לסיים את דברי בשאלה, פתוחה ורחבה ככל האפשר, מביכה, מבלבלת וטורדת, הדורשת מאיתנו הנשים, לשהות בתחומה ולא לחמוק שוב אל הידוע. אם טבעה האמיתי של הנשיות הוא אכן כה מופלא, כיצד נאפשר לו לתפוס את התפקיד הרחב והחיוני שמגיע לו בגאון בקדמת הבמה, אבל ברוך ובאהבה?