כוס קפה עם רוצח, זו הבחירה שלי לשבוע הזה, לשבת ולשתות כוס קפה עם זה ששם ידו על ילדה קטנה בת 4 ולקח את חייה בקור רוח, לשאול אותו כמה שאלות שבטח הרבה אנשים היו רוצים לקבל עליהן תשובות, האם הוא מכיר את המילים חמלה? רחמים? חסר ישע? את המילים דאגה, עזרה, הושטת יד?
אם היה רגע בחייה האומללים של הילדה הזו בו הוא חשב על טובתה ולא על נוחיותו האישית? אם היה רגע בו הוא חשב בכלל? האם פניה העצובים של הילדה לא עוררו בו ולו טיפת רגש, טיפה של הבנה לליבה הבודד? האם הוא הצליח להבין שהדבר הכי נורא שקרה לילדה הזו הוא שנולדה במקום הלא נכון, תחת חסותו?
כמה טרדה היא היוותה עבורו בחייו העלובים? עד כמה היא הפרה את שלוותו? כמה זמן מחייה נאלצה לבלות במחיצתו הנוראית שהעיקה כל כך על מנוחתו המתועבת? איזה מן אדם שפל רואה מטרד בילדה קטנה שלא מחפשת דבר פרט לקמצוץ של תשומת לב בחייה?
ונאמר שנוכחותה הפריעה לסדר היום של חייו, למה לא הרחקת אותה מחייך? למה לא לשלוח אותה לגדול במקום בו תוכל להיות ילדה ככל הילדים? למה לא לתת לה הזדמנות להיות ילדה? למה להרחיק אותה מחייה? מי נתן בידייך את הזכות לקחת חיים של ילדה קטנה? מי נתן בידייך את הרשות לשים קץ לקיומה של הילדה? למה לא שמת קץ לחייך העלובים במקום לקחת את חייה שלה ?
למה בחרת לשלוח אותה מן העולם הזה. איזה פשע פשעה הילדה הזו בחייה שגזרת את דינה עליו?
מה היא כבר הספיקה לעשות ולראות בחייה הקצרים מלבד את פניך מלאות הרוע ואת מעשיך הנפשעים?
מהו המשחק המלוכלך שאתה משחק בפני החוקרים אותך ועל איזה טיעונים תתבסס על מנת לחפות על מעשה שכזה? איזו סיבה יכולה להיות בעולם הזה שתצדיק מעשה כמו שעשית?
ואיך אתה ישנת בלילות כשגופתה הטלטלה במי הירקון המטונפים במשך שלושת החודשים הנוראיים הללו בהם הסתרת את מעשיך? ואיך עכשיו אתה ישן כששרידי גופה הקטן נמצאים במכון לרפואה משפטית על מדף מתכת קר ואין בה רוח חיים?
איך הרשת לעצמך להיקרא סבא, אבא, מה תאמר לבנותיך כשיגדלו? איך תבטיח להן שלהן זה לא יקרה?
באיזה קור רוח העברת אותה לתא המטען של המכונית? באיזו פשטות הכנסת אותה לתוך תיק?
שאלות על שאלות, אחת אחת כואבות וקורעות את ליבו של כל אדם בעל מצפון מינימלי, כל אדם בעל מוסר בסיסי, בעל קמצוץ של רגש, כל אדם אחר מלבדו שהיה חס עליה, על הילדה הקטנה הזו.
מה עבר לו בראש כשהוא סגר את הרוכסן של התיק האדום? אילו תמונות נחרטו במוחו כשהוא השליך את התיק אל הירקון ? מה הוא לקח איתו משם? מה הוא הרגיש כשחזר לרכבו לאחר המעשה?
הקלה? נשימת רווחה? פיתרון לצרה? סגירת מעגל? הוא מסוגל בכלל להרגיש? זה מושג שהוא מכיר?
לכל השאלות הללו, באשר הן, יהיו התשובות אשר יהיו, אין בהן ולא תהיה בהן נחמה, כי רוז הקטנה איננה והיא לא תשוב לעולם, לא כדי לבכות ולא בכדי להתלונן, היא תמשיך להביט בנו דרך התמונות, ולעד תחרט במוחינו, "הילדה של אף אחד", תמיד של כולנו, אף פעם לא של המשפחה הביולוגית שלה שלא ידעה לשמור עליה, על ילדותה, על תמימותה , על בכייה ועל חייה.