ההתקפה על מגדלי התאומים היתה מלאכת מחשבת של ארגון טרור, אשר מעל לכל גילה הבנה פסיכולוגית יוצאת דופן כשהחליט לפגוע באחד מהסמלים המזוהים ביותר עם העוצמה, הגאווה, השליטה והביטחון העצמי של ארצות הברית בתוקף תפקידה כמנהיגת העולם החופשי. בנוסף למונומנטליות של הפיגוע, שלא נראתה כדוגמתה לפני כן ולהיקף אבדן החיים בזמן כה קצר, התנגשות המטוסים במגדלי התאומים היתה גם פגיעה בשניים מההישגים המפוארים ביותר של האדריכלות המודרנית במאה העשרים מגדלי התאומים. שבע שנים לאחר האסון, היכן עומדים בדיוק הדברים באתר גראונד זירו? כיצד מתקדמות תוכניות הבנייה והשיקום והאם חל שינוי בפילוסופיה של האדריכלות כתוצאה מהטרגדיה?
ביום שלישי, ה-11 בספטמבר, 2001. התעוררו תושבי ניו יורק לעוד יום סתווי שטוף שמש והתחילו בשגרת יומם. ב-8:45 בבוקר זמן מקומי, נפגע מרכז הסחר העולמי1, המגדל הצפוני, על ידי מטוס חטוף מדגם בואינג 767. מרכז הסחר העולמי 2, המגדל הדרומי, נפגע על ידי מטוס חטוף דומה 18 דקות מאוחר יותר (ב-9:43 נפגע בניין הפנטגון הסמוך לוושינגטון הבירה על ידי מטוס חטוף נוסף ומטוס רביעי התרסק בפנסילבניה בשעה 10:10). מגדל מרכז הסחר העולמי 2 היה הראשון שקרס, ב-10:05, 62 דקות לאחר שנפגע פגיעה ישירה. המגדל הצפוני קרס ב-10:29, 104 דקות לאחר הפגיעה בו. מגדל 7 בן 47 הקומות עלה באש וקרס מאוחר יותר באותו יום.
בסופו של דבר, כל שבעת הבניינים של קומפלקס מרכז הסחר העולמי ניזוקו בצורה בלתי הפיכה, ואלו שלא קרסו מיד נהרסו על ידי האמריקאים במהלך העבודות במקום. בניינים סמוכים ניזוקו קשות, כולל הכנסייה היוונית האורתודוכסית "סנט ניקולס", בניין "דויטשה בנק" ומגדל "וואן ליברטי פלאזה" בן 54 הקומות.
כ-2,974 בני אדם קיפחו חייהם באסון. בזמן שבו הסתיימו באופן רשמי עבודות הפינוי ב-30 במאי, 2002, 24 אנשים עדיין הוגדרו כנעדרים. כ- 1.8 מיליון טונות של פסולת פונו מאתר גראונד זירו.
המגדלים שנועדו לשנות את ניו יורק
כשהתוכניות הסופיות של מרכז הסחר העולמי נחשפו בינואר 1962, מאמר מערכת ב"ניו יורק טיימס" חזה את העתיד כשהצהיר: "ההשפעה של מגדלי התאומים על ניו יורק, לטוב ולרע, כלכלית ואדריכלית, תהיה עצומה". למעשה, מכרז הסחר העולמי היה קומפלקס של שבעה בניינים בדרום מנהטן שתוכנן על ידי האדריכל יליד סיאטל מינורו ימאסאקי והמהנדס לסלי רוברטסון. את פיתוח האתר לקחה לידיה רשות הנמלים של ניו יורק וניו ג'רזי. את הרעיון למרכז הגה דיוויד רוקפלר בתמיכת אחיו נלסון רוקפלר, מושל ניו יורק דאז. הסיבה להקמת המרכז היתה הניסיון להחיות ולהביא לשגשוג אורבני של האזור, שנותר זנוח משהו, למרות הפריחה הכלכלית של ארה"ב באותן שנים של פוסט מלחמת העולם השנייה.
מבחינה אדריכלית, ייצג מרכז הסחר העולמי את שיאו של זרם המודרניזם ויישום אמריקאי מושלם של אתיקת האדריכלות המודרנית של לה קרבוזיה, אחד האדריכלים החשובים ביותר בהיסטוריה ואולי האדריכל המודרני החשוב ביותר, שהשפיע רבות על השפה החזותית של המאה העשרים בכלל ועל האדריכלות בפרט.
ב-1970, הושלמה בניית מגדל 1. ב-1972 נכנסו הדיירים ראשונים גם לבניין 2. שני המגדלים היו בעלי 110 קומות והתנשאו לגובה של 417 ו-415 מטרים. הם הפכו עם הקמתם לבניינים הגבוהים בעולם, אחרי 40 שנה בו החזיק בתואר מגדל ה"אמפייר סטייט". הם איבדו את התואר ל"מגדל סירס" בשיקגו. כיום, לאחר קריסת התאומים, ה"אמפייר סטייט" הפך שוב לבניין הגבוה במנהטן, לאחר יותר מ-30 שנה בהן דורג במקום השלישי.
כקומפלקס שהוקדש לחברות וארגונים שיעסקו בסחר עולמי, המרכז נכשל בתחילה בהשגת מטרתו. רק בשנות ה-80 החלו חברות פרטיות, בעיקר חברות פיננסים הקשורות לוול סטריט, לשכור משרדים בקומפלקס והחזון הפך למציאות. במהלך שנות ה-90, כ-500 חברות שכרו משרדים בקומפלקס, כ-50 אלף איש עבדו בו וכ-200 אלף תיירים ביקרו בו מדי יום.
שיקום בצל הביקורת
התוכניות לשיקום אתר גראונד זירו החלו מיד לאחר האסון. תאגיד הפיתוח של דרום מנהטן (LMDC ) הוקם אחרי ה-11 בספטמבר על מנת לפקח על שיקום האזור. גורמים נוספים המעורבים בפיתוח הם לארי סילברסטין, קבלן פרטי אשר חכר את מגדלי התאומים ששה שבועות לפני הפיגוע ב-10 מיליון דולר לחודש, וכעת משתמש בכספי הביטוח מקריסת הבניינים על מנת לבנות שלושה בנייני משרדים באתר, ראש עיריית ניו יורק מייקל בלומברג, מושל ניו יורק דאז ג'ורג' פטקי, האדריכל הראשי דיוויד צ'יילדס ונציגים ממשפחות קורבנות האסון. כבר ב-2002 השיקה LMDC תחרות פתוחה במהלכה הוגשו אלפי רעיונות לעיצוב מחדש של גראונד זירו, אולם מרביתם נדחו על ידי הציבור.
הנושא הטעון היווה כר פורה למחלוקת עזה שהתעוררה כמעט מיד. היו שתמכו בבנייה מחדש של מגדלי התאומים מטעמים מוסריים ואנטי-טרוריסטיים, אך האחראים על הפרויקט דחו רעיון זה. כמו כן, נשמעו תלונות על כך ש-LMDC כלל אינה מקשיבה לרצון הציבור ובנוסף רגנו משפחות הקורבנות על כך שבפועל לא ניתנת להם זכות להביע את דעתם בנושא. בסופו של דבר, מבין כל התוכניות, נבחר עיצובו של האדריכל היהודי דניאל ליבסקינד. בחירתו לוותה אף היא בחילוקי דעות. לא רק שהציבור שהוזמן להביע דעתו כלל לא אהב את התוכנית של ליבסקינד, היו אף שהאשימו את המושל פטקי בשימוש לרעה בכוחו הפוליטי ובהטיית התחרות לטובת האדריכל כטובה לחבר קרוב.
מלחמות אגו בגראונד זירו
ליבסקינד, הידוע בעיקר הודות לתכנונו של המוזיאון היהודי בברלין, הוא יליד פולין ובן לניצולי שואה שהגיע לארה"ב בגיל 13. הוא נחשב למתכנן בניינים עם חותמת ייחודית ויוצר אדריכלות של צורות שבורות, חללים מורכבים, זוויות חדות וקווים לא שגרתיים ממאפייני זרם הדה קונסטרקטיוויזם באדריכלות הפוסט מודרניסטית. במרכז תוכניתו לשיקום גראונד זירו עומד מגדל החירות מגדל בגובה 541 מטרים. במרכז הקומפלקס החדש בן חמשת הבניינים נפער בור עמוק החושף את יסודות הבטון של מגדלי התאומים ואמור לייצג את היסוד החזק של הדמוקרטיה ואת עוצמתה של ארה"ב, גם לאור התקפת הטרור. גובה הבניין 1,776 רגל (541 מטר) אמור לציין את שנת הכרזת העצמאות של ארה"ב. בנוסף יוקמו שני גנים ציבוריים שב-11 בספטמבר, מדי שנה, משעת הפגיעה במגדל הראשון ועד שעת הנפילה של המגדל השני, יהיו מוצפים באור ללא צל - לזכר גבורתם של הנספים. הקומות הראשונות של המגדל יהיו מאוכלסות במבנה בטון מיוחד, אשר יגן על הבניין ממכוניות ממולכדות. מסביב למגדל החירות אמורים להיבנות כמה מגדלים היוצרים מעין ספירלה. בניית המגדל צפויה להסתיים ב- 2012.
על רקע מחלוקות עם היזמים, תוכניתו של ליבסקינד עברה שינויים רבים. ליבסקינד אולי משמש אדריכל אחראי בפרויקט, אך החותם הייחודי שלו כמעט שנעלם במקרה הזה והאתר נהפך לזירת מאבק של אגו אדריכלי המאכלסת שמות ידועים כמו פרנק גרי, נורמן פוסטר והאדריכל הספרדי סנטיאגו קלטרווה, שנבחר לתכנן את תחנת הרכבת התחתית החדשה באתר.
"מגדל החירות" או "מגדל הפחד"
ביקורת נגד הפרויקט נשמעה גם מתוך עולם האדריכלות עצמו. על שמו של המגדל "מגדל החירות" נמתחה ביקורת בעיתון "ניו יורק טיימס" על כך שהוא "אורוולי" , כלומר מאזכר את השלטון הטוטליטרי המפורסם מספרו "1984" של הסופר ג'ורג' אורוול. בסיס הבטון של המגדל היווה מקור נוסף למחלוקת. מספר מבקרים טענו כי הוא גורם לניכור ומשקף תחושה של פחד במקום חירות. עקב כך זכה המגדל לכינוי המפוקפק "מגדל הפחד".
אחד המבקרים החריפים ביותר של המגדל היה מבקר האדריכלות של ה"ניו יורק טיימס" ניקולאי אורוסוף. במאמרו "Medieval Modern: Design Strikes a Defensive Posture" ממרץ 2007, טוען אורוסוף שמאז התקפת הטרור ב-11 בספטמבר קרסה שאיפת האדריכלים לאמץ סגנון גלובלי וזורם יותר, בו הקירות כמו נמסים מאליהם ובמקום זאת ניכרת חזרה לסגנון של הסתגרות ולביטחון שמשרים הקירות. אורוסוף מעלה כדוגמאות לאדריכלות הפחד הזו את גדר ההפרדה בירושלים, ה"אזור הירוק" המוגן של הצבא האמריקאי בבגדד ומגדל החירות. לדבריו, "בסיס המגדל הוא ניסיון גרוטסקי להסתיר את הפרנויה המחלחלת", חזרה לאדריכלות ימי הביניים שמטרתה היתה ליצור קווי הגנה אזרחיים עם מאפיינים אסתטיים המסתירים מציאות של פחד. "זהו חזון התואם יותר רישומיו של לאונרדו דה וינצ'י או מיכאלנג'לו", כתב, "ולא את האדריכלות הפוסט מודרניסטית של התקופה שלאחר המלחמה הקרה".
פוסט מודרניזם בשירות הזיכרון
מהללי הפרויקט טוענים מנגד שליבסקינד עזר לתנועה הפוסט מודרניסטית באדריכלות להחזיר חלק מכבודה האבוד לאחר תקופה בה כי נטען כי היא איבדה מכוח מקוריותה וחזונה הפלורליסטי. לדברי מרווין טרכטנברג, פרופסור לאמנות באוניברסיטת ניו יורק, כל אדריכל שהיה עובד על הפרויקט לפי פרמטרים של האדריכלות המודרניסטית האורתודוכסית היה נכשל כישלון חרוץ. המודרניזם הקלאסי אינו מכוון ליצור מבנים של הנצחה, להחיות, לרפא ולשקם; נהפוך הוא, המודרניזם הקלאסי, בהובלת לה קרבוזיה, היפנה גבו להיסטוריה, לזיכרון, למקום ולזהות והעלה על נס את עקרון הפונקציונליזם. מובילי התנועה היפנו גבם לעיר ולרחובותיה ודגלו בעקרון של מבנים אדריכליים מושלמים שאינם מתייחסים ומתקשרים עם הסביבה, הטענה העיקרית שהופנתה נגד מגדלי התאומים.
האדריכלות הפוסט מודרניסטית, שהתפתחה בשנות ה-60 של המאה העשרים, היתה אנטיתזה של התנועה המודרניסטית. במרכזה עמדו מספר עקרונות בסיסיים שמטרתם היתה ל"הוריד את האדריכלות לעם": זו אדריכלות כוללנית, הקוראת לשימוש באלמנטים צורניים דומיננטיים וערבוב בין סגנונות ללא חשש מהפרכת הרצינות של המודרניזם; היא דוגלת בשימוש בסמלים ודימויים, אדריכלות מסחרית כהרחבה לייצוג העושר והשפע ובאקלקטיות כסמל לחיים הכאוטיים של המאה העשרים.
הביקורת העיקרית נגד האדריכלות הפוסט מודרניסטית נוגעת לחוסר יכולתה להגיע לכלל מערכת חוקים ושפה אחידים בשל הפלורליזם והאקלקטיות. אך לטענת טרכטנברג, אקלקטיות זו היא היחידה שיכולה לשקף כראוי את הזיכרון, האבל וההוקרה לקורבנות ולגיבורים. על המבנה החדש שיקום באתר גראונד זירו לתקשר עם הסביבה שלו, להשתלב בסביבה ולא להתבדל ממנה ובמקביל להשיג את הזהות הייחודית שלו. דווקא הפוסט מודרניזם הוא זה שיכול לשלב בתוכו כל כך הרבה ניגודים שיסמלו בהצלחה את הריפוי והתאוששות של העיר.
לפיכך, ליבסקינד, ממובילי זרם הדה קונסטרקטיוויזם, השובר את האקסיומות והמוסכמות הקודמות באדריכלות באמצעות מניפולציות בצורה ובחלל, הוא הבחירה הנכונה לפקח על הפרויקט. כדברי ליבסקינד עצמו, "צריך להתבונן במקום ולהאזין לקולות של הזיכרון. מהו האתר באמת ומה הוא יכול להיות. לא מדובר במובן מאליו, כמו גודל הבניין, שטח הרצפה וכדומה, אלא בחשיבות התרבותית של כל בניין כחלק מעיר או מכל סביבה אחרת. צריך לחוש את הייחוד של כל מקום, את האור באתר, מאפייני השפה, המכלול. האדריכלות שלי היא אדריכלות של החיים. היא מלאה בחיי יומיום ובכל סוגי החיים. לא רק במובן הפרקטי, אלא גם מעבר למה שרואים. היא עוסקת בבניינים בעתיד בצורה עכשווית ".
למעט מגדל החירות של ליבסקינד, האדריכלים ריצ'רד רוג'רס ופומיהיקו מאקי נבחרו לתכנן את מגדלים 3 ו-4, אותם יבנה סילברסטין. את מגדל 5, השטח בו עמד בעבר בניין "דויטשה בנק", יבנה בנק ההשקעות "ג'יי.פי. מורגן", שהתחייב גם לשכור את המשרדים בחוזה שיתפרש על 99 שנה. קוהן פדרסן פוקס הוא האדריכל הנבחר לבניין זה. כמו כן, סוכנויות פדרליות וסוכנויות של המדינה, כולל רשות המכס והגנת הגבולות של ארה"ב, הסכימו לחכור שטח במגדל החירות ובמגדל 4, שבנייתו צפויה להסתיים ב-2011. בנוסף, האדריכל קרייג דייקרס בשיתוף עם חברת האדריכלות הנורבגית "סנהטה" עמלים מאז 2004 על תכנונו של מוזיאון שייבנה באתר מרכז הסחר העולמי לשעבר. התוכניות המעודכנות ביותר למוזיאון נחשפו ביום שלישי האחרון, לקראת יום השנה השביעי לפיגוע.
כמה שווים חיי אדם?
ומה בנוגע לתקנות הבטיחות החלות על גורדי השחקים? האם הושפעו אלו מהפיגוע ב-11 בספטמבר? ובכן, גם סוגיה זו אינה חפה מבעיות. לאחר מחקר פדרלי מעמיק, נוספו בשנה שעברה לתקנון הבניה המיושם בארה"ב דרישות בטיחות חדשות, הכוללות הוספת מיגון מיוחד מפני אש לגורדי השחקים החדשים, כמו גם, מדרגות חירום נוספות ותאורה מיוחדת של המדרגות במקרה של הפסקת חשמל (תקנה שכבר מיושמת בחלקה). הבעיה היא שעלות התוספות החדשות גבוהה מאד וכבר נשמעת התנגדות בקרב חברות קבלנות ברחבי המדינה ובכירים במגזר הנדל"ן, המנסים לבטל את התקנות החדשות בטענה שהן יקרות מדי ליישום. לטענתם, המיגון מפני אש והמדרגות לבד יעלו לקבלנים 13 מיליון דולר לבניין בן 42 קומות ואובדן של 600 אלף דולר בשנה בדמי שכירות על רקע הצמצום הנדרש בשטח המשרדים.
עוד טוענים המתנגדים כי ההחמרה בתקנות נובעת מתגובה רגשנית ומוגזמת לפיגוע הטרור ב-11 בספטמבר וכי אין כל ראיות לכך שהתקנות הקיימות אינן מספיקות. לדבריהם, יישום התקנות החדשות יגרום להאטה בבניית גורדי שחקים חדשים ברחבי ארה"ב, הסובלת גם כך בשנתיים האחרונות מקריסת שוק הדיור הפרטי והמסחרי. הסוגיה תעמוד להצבעה בשבוע הבא בפגישה של מועצת התקנון במינאפוליס.
לדברי מתכנן מגדלי התאומים מינורו ימאסאקי, "סחר עולמי משמעותו שלום עולמי ולפיכך לבנייני מרכז הסחר העולמי בניו יורק היה יעד חשוב יותר מאשר להעניק שטח מגורים לדייריהם. מרכז הסחר העולמי היה סמל חי למחויבות האדם לשלום עולמי. מעבר לצורך להפוך אותו לאתר הנצחה לשלום עולמי, מרכז הסחר העולמי היה אמור לייצג את אמונת האדם באנושיות, הצורך שלו בכבוד אישי, אמונתו בשיתוף הפעולה של הגזע האנושי ובאמצעות כך, יכולתו למצוא גדולה". התקפת הטרור של אל קאעדה כוונה להרוס את הערכים האלו ולשבור את רוחו של העולם החופשי. יש לקוות שהפרויקט החדש ישיב לעיר ניו יורק, לארה"ב ולעולם כולו מקצת מהאמונה שאבדה באותו יום נוראי.