פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שיקום מחבלים, יש דבר כזה?

      כנראה שלא. תולי וולץ, שאיבד את בנו לפני שנתיים בפיגוע, ניסה השבוע לברר עם אנשי מקצוע את הנושא, ולא זכה לבשורות מרעישות

      אחד הטלפונים המרגשים שקיבל תולי וולץ, לאחר שבנו נהרג בפיגוע בתל אביב לפני כשנתיים, היה מוואליד שועיבאת. מי שניסה בשנות השבעים לרצוח חייל, ובסופו של דבר עבר מהפך אישי לאחר שישב בכלא הישראלי, התקשר והביע הזדהות עם הטרגדיה של משפחת וולץ. "שועיבאת הוא אדם נפלא", מעיד וולץ על מי שנחשב כיום לאחד מאנשי ההסברה הטובים נגד הטרור הפלסטיני. "הוא נקודת אור בודדה שמוכיחה שמהפך אישי אכן אפשרי בכלא".

      מאז 17 באפריל 2006, לא מוצא לעצמו תולי וולץ מנוח. כמה ימים לפני אותו יום מקולל הוא הגיע לטיול משפחתי בישראל, כדי לחגוג את חג הפסח. באותו יום הוא בא עם בנו דניאל כדי לאכול בדוכן השווארמה "ראש העיר" שבשכונת נווה שאנן. מחבל מתאבד נכנס למקום והתפוצץ. 11 בני אדם נהרגו , ועשרות נפצעו, ביניהם האב תולי. ההרוג ה-11 היה הבן דניאל, שנאבק על חייו במשך 27 ימים ובסופו של דבר מת מפצעיו. עד היום הכאבים הפיזיים לא מרפים מתולי. הוא נפגע ברגליו, גבו ואוזניו. "אני מבצע מאות תנועות מדי יום, וכל תנועה מכאיבה לי פיזית ואינה מאפשרת לי לשכוח את הפיגוע", הוא אומר.

      לאחר הפיגוע קרס העסק של וולץ והוא חשב שחייו הולכים ומתמוטטים, אולם באחרונה החליט להקים קרן על שם בנו, במסגרתה הוא פיתח תוכנית לימודים לתיכונים בארצות הברית בנושא השנאה, ולמה היא יכולה לגרום. תכנית הלימודים המצליחה דנה בשואה, ברואנדה, בדרפור וכמובן בסכסוך במזרח התיכון. "אני מבקש מהתלמידים דבר אחד - לא להיות נאיביים", הוא אומר.

      התפיסה אותה תפיסה

      באחרונה נודע לתולי כי אחד ממתכנני הפיגוע בו נהרג בנו השתחרר, או אמור להשתחרר מהכלא הישראלי. על אף שהוא הדחיק את שמו של המחבל ומנסה שלא לעסוק בו ובשחרורו, ניכר כי העניין מטריד אותו. בתום מושב בנושא "רדיקליזציה אידיאולוגית בקרב אסירים", שנערך השבוע במסגרת כנס של המכון למדיניות נגד טרור במרכז הבינתחומי בהרצליה, קם תולי על רגליו ושאל את משתתפי המושב אם קיימת הצלחה לחינוך מחדש של טרוריסטים בבתי הכלא. "הטרוריסט לא ייצא מהכלא מישהו אחר", ענה לו סגן נציב שירות בתי הסוהר, גונדר דב לוצקי. "יש אמנם כאלה שחושבים בכלא על מה שהם עשו, אך רובם משוכנעים כי המעשה שעשו הוא נכון".

      "המעשים הנוראיים של הטרוריסטים נגד חפים מפשע נובעים מאמונה שזו הדרך היחידה שלהם להשיג את מטרתם", המשיך גונדר לוצקי. "אני מאוד סקפטי שמישהו ייצא מהכלא אחרי עשר-עשרים שנה ושישנה את תפיסתו לגבי מה שעשה. אנחנו מנסים לתת להם אפשרויות לשנות את תפיסתם - אנחנו מאפשרים להם ללמוד, להיבחן - ובכך להפוך לאנשים טובים יותר, אך איני מאמין שזה אכן ישפיע עליהם. אותם טרוריסטים אינם מרגישים חרטה ובושה על מעשיהם וקשה מאוד לשנות את התפיסה שלהם".

      נציבת שירות בתי הסוהר לשעבר, אורית אדטו, גילתה דווקא גישה פייסנית יותר: "אסור לשכוח שכמה מהמנהיגים הפוליטיים הבולטים של הפלסטינים צמחו בכלא הישראלי. במובן כלשהו, אני חושב שיהיה קל יותר לנהל משא ומתן עם אנשים כאלה מאשר בכירי חמאס למשל". אל"מ (מיל.) עו"ד דניאל רייזנר, לשעבר ראש ענף הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית, הסכים. "בכיר פתח ג'יבריל רג'וב ישב 17 שנה בכלא הישראלי ובסופו של דבר ניהלנו איתו מגעים. בדרך כלל הם לא משנים את האידיאולוגיה שלהם, אלא מתבגרים ומבינים בצורה מפוכחת את מה שעשו בגיל צעיר".

      תולי וולץ שואב מעט עידוד מהדברים אולם עדיין נותר פסימי לגבי העתיד. "הייתי רוצה שכל הערבים יתפכחו ויבינו שההנהגה שלהם 'עובדת' עליהם. הם מלמדים לשנוא את ישראל", הוא קובע ומבהיר, כי אינו מוכן להביע הזדהות עם קשיי הפלסטינים. "הם בחרו לחיות במצב שלהם. לא חסר להם לחם, לא חסר להם בגדים. גם שנאה לא חסרה. אני רק מרחם על ילדיהם, משום שהצורה הגרועה ביותר של ניצול ילדים אינה להכות או להתעלל, אלא החדרת שנאה".