הכסף לא ימגר את התאונות

פעם בכמה חודשים נפתח מחדש העיסוק בתאונות הדרכים. הנתונים, כתמיד, מזעזעים. המספרים עולים בהתמדה והעם בציון מבקש להיוושע מהמכה הקשה והטורדנית הזו, שניחתת עליו חדשות לבקרים כמו גזירת גורל ממארת. 30 אלף בני אדם נהרגו בכבישים מאז קום המדינה, יותר מבכל מערכות ישראל גם יחד, והיד, יודעים כולם, עוד נטויה.

האינסטינקט האנושי, זה שלעולם אינו מכזיב, מבקש לאתר אשמים. כל קורא וקוראת מביטים סביבם בזעם ומחפשים מושא לתסכול ולחרדה. וכך קורה שכולם מסתכלים על כולם, ואף אחד אינו מסתכל על עצמו. המוצא הקל ביותר, זאת יודעים הכל, הוא לתלות את האשם בתקציבים. אין כסף, אנו סופקים את ידינו ביאוש, ומשום כך נגזר עלינו להרוג ולהיהרג על כבישי הארץ.

ובכן, כסף, אף על פי שהוא יכול לקנות הרבה דברים, לא יקנה לנו פחות תאונות. כסף מקנה רכוש, השפעה, כוח, יופי, בריאות ואפילו אהבה. אבל יש דבר אחד שכסף לא יכול לקנות, וזוהי דרך ארץ. תרבות, וזו הבשורה הרעה, היא עניין של חינוך. היא עוברת מהורים לילדיהם, ממורים לתלמידיהם, היא נמצאת באוויר, בהלך הרוח, בחברה ובפוליטיקה, היא הביטוי של לקיחת אחריות של חברה על עצמה ועל גורלה, וזה משהו שהחברה הישראלית מסרבת לעשות, וגם 30 אלף הרוגים לא יגרמו לה לסטות מעמדתה.

הנהג שחוצה צמתים באור אדום כדבר שבשגרה, הנהגת שעושה פניית פרסה במקום אסור, הולכי הרגל שמזנקים לכביש מתחת לגלגלי המכוניות – כל אלה לא ימצאו מזור בתוספת תקציב. הבעיה שלהם היא מחסור בחינוך, ולא באמצעים.

הכבישים בישראל הם סימפטום, אחד מני רבים, לתרבות הכוחנית, האדנותית והאדישה הרווחת בארצנו. תאונות הדרכים הן ביטוי לזלזול שנוהגים הישראלים בזולתם, לחוסר הכבוד ולתוקפנות. וזה עניין של חינוך, וזה עניין של דוגמה אישית. וכשאין ממי לקחת דוגמה, לא יועילו כל הכספים שבעולם. הורים מושיבים את ילדיהם במכונית ללא כיסא בטיחות בגלל שלא אכפת להם. ואותו חוסר אכפתיות יגרום להם לחנות על המדרכה ולחתוך את המכונית שלצדם אם לא נסעה מספיק מהר לטעמם. ילדיהם, בתורם, ינהגו כמוהם, והסטטיסטיקה תמשיך לגדול בעקביות, ואין פוצה פה ומצפצף.

כמובן שאין זה מדויק לטעון שכסף אינו רלוונטי לדיון. כסף הכרחי – כי באין אכיפה, אין הנחלת נורמות. התנהגות של חברה לא משנים בעזרת תשדירים בתקשורת, אלא באמצעות שוטרים בכל קרן רחוב, וכאלה שמשיתים קנסות כבדים ולא מפטפטים עם הנהגים ומאחלים להם דרך צלחה אחרי שביצעו עבירות תנועה. כך הצליחו להנחיל נורמות נהיגה במדינות רבות בעולם – על-ידי שילוב של חינוך נכון ואכיפה חסרת רחמים.

אבל בישראל, שוטרים אינם חזון נפרץ. כולם עסוקים במאבק באיומים קיומיים, ותאונות דרכים הן בעיה הרבה יותר קטנה מהאירנים, אף שהללו מעולם לא גרמו באופן ישיר למותו של ישראלי אחד. כשכולם במחסומים, לא נשאר מי שישמור עלינו מהטרוריסטים בכבישים, אלה שיודעים כי הם נוהגים בארץ ללא חוק, זו שמזכירה במידה מדאיגה את הארץ האחרת, הפרוצה והמופקרת, שנפרשת מעבר לאותם מחסומים. כי כשהכל פרוץ, כשהכל מותר, כשאין דין ואין דיין, ולכך מכשירים את ליבותיהם של הילדים מגיל רך ועד לגיוס – אז נותנים להם לחוות על בשרם כוח ללא מיצרים, ללא חוקים וללא הגבלות – אין שום דבר שיגרום להם לנהוג אחרת בהמשך חייהם.

לא במקרה מדברים על המצב בכבישים במונחים של מלחמה. כשהנהגים מתנהגים כאילו הם יוצאים למסע כיבוש, הסיכוי להשלים נסיעה בשלום אינו גבוה. ועד שלא נפסיק להביט על העולם – על שכנינו, על זולתנו, על הנהגים בכביש – דרך עיניים כוחניות ומתנשאות, הסיכוי הזה לא יגדל.