"אומרים לנו שעלינו לבחור בין שמאל וימין, אולם לדעתי אין דבר כזה. הבחירה היחידה היא בין מעלה ומטה... מטה לעבר הטוטליטריות. וללא קשר לכנות כוונותיהם ומניעיהם ההומניטריים, אלו שיחליפו את החירות שלנו בביטחון לקחו אותנו בדרכנו מטה"
(רונלד רייגן בנאומו המפורסם, "עת לבחור", 1964)
שבע שנים עברו מאז נחטפו ארבעה מטוסים אמריקאים, והתרסקו על אדמת ארה"ב, בפיגוע הטרור הגדול אי פעם, שגבה את חייהם של יותר מ-3,000 בני אדם. הפיגוע הצית שורה ארוכה של אירועים, שתי מלחמות, שינויים מרחיקי לכת בחוקה האמריקאית, תנודה ביחסי מדינות העולם והרבה מאוד בני אדם מתים. אך האם התגובה של הנשיא ג'ורג' בוש הפכה את העולם בכלל, ואת ארה"ב בפרט, למקום בטוח יותר?
יותר מ-4,000 חיילים אמריקאים נהרגו בעירק מאז הפלישה האמריקאית ב-2003, וכמה מאות מצאו את מותם באפגניסטן מאז הפלישה ב-2001. חשוב מכך, יותר מ-150 אלף עירקים (חיילים, חברי מליציות ואזרחים) קיפחו את חייהם, יחד עם עשרות אלפי אפגנים.
המשטרים הרודניים בשתי המדינות הללו הוחלפו בשליטים נבחרים, ששליטתם על הנעשה בשטח הינה רעועה במקרה הטוב, ולא קיימת במקרה הרע. אולם הפופולריות האמריקאית בעולם, שהיתה בשיאה באותו יום שחור ב-11 בספטמבר 2001, צנחה למעמקים שלא ידעה בעבר, בעוד שהדיווחים בנוגע לחוסנו של ארגון אל קאעדה סותרים.
מדברים גבוהה, פועלים נמוכה
מדיניות החוץ של ארה"ב כללה מאז מלחמת העולם השנייה מלחמות לא מעטות. זה החל במלמה בקוריאה בשנות ה-50, בפלישה לקובה בשנות ה-60, במלחמה בווייטנאם בשנות ה-60 וה-70, בפלישה לגרנאדה בשנות ה-80, לעירק בשנות ה-90, הפצצת סרביה בשנות ה-90 ובעשור האחרון שוב בפלישות לאפגניסטן ולעירק. בין לבין היו התערבויות צבאיות בפנמה, ברפובליקה הדומיניקנית, בהונדורס ובמדינות אחרות.
לכל הפעולות הללו התלוו טיעונים בדבר נחיצותן למען הביטחון הלאומי, שלא לומר העולמי. בפועל, המרחק והאפשרות לעיין במסמכים שהיו סודיים בזמנו, מאפשרים לנו לדעת שבכל אחד מהמקרים היו אינטרסים סבוכים ועמוקים בהרבה.
הנשיאות של בוש תיזכר בסופו של דבר בראי קבלת ההחלטות שלו מאז אותו היום. הרטוריקה, ללא ספק, היתה נוקבת ומרשימה, נחרצת ולוחמנית, אולם לא בטוח שניתן להגיד את אותו הדבר לגבי מעשיו. ובעיקר לא לגבי התוצאות של מעשיו.
למרות הדגש של הנשיא בוש ועוזרו דיק צ'ייני על מערכות הגנה, למרות המדיניות שדוגלת במכת מנע, ולמרות החקיקה הנרחבת שנועדה להעניק לממשל כלים רבים יותר מאי פעם לעקוב אחר איומים מחוץ ומבית, ספק אם קיים שיפור ברמת הביטחון הלאומי. השבוע פורסם דו"ח לא מפלגתי שקבע שלא נעשו צעדים משמעותיים להוריד את האיומים הלא קונוונציונליים על ארה"ב. ולמרות שהמפלגה הרפובליקנית שמה בראש מעייניה את מה המלחמה בטרור, בדיקה על המתרחש ברחבי הגלובוס תגלה מציאות מדכדכת.
עוד ניצחון כזה ואבדנו
באפגניסטן הופל משטר הטליבן, ובמקומו מונה הנשיא חמיד קרזאי. אנשי הטליבן ותומכיו נסוגו לכפרים בדרום, ובעיקר לאזורים השבטיים בשטח פקיסטן, לאורך הגבול האפגני. שם הם מצאו קהילה מוסלמית פונדמנטליסטית שחיה מחוץ להישג ידם של הכוחות האמריקאים, עליהם נאסר לתקוף על אדמת פקיסטן.
אוסמה בין לאדן, הסיבה בגינה נפתחה המלחמה, מעולם לא נמצא, וההערכות המודיעיניות הן כי הוא מתחבא בפקיסטן. השנים השכיחו שלכידתו ופגיעה בארגונו, אל קאעדה, היתה המטרה המוצהרת, ולא החלפת המשטר שהגן עליו. ב-2003 הופל משטרו של סדאם חוסיין, מפלגת הבעת' פורקה, ג'לאל טלבני הכורדי מונה לנשיאות המדינה ונורי אל מליכי לראשות הממשלה. העילה: הנשק להשמדה המונית שהחזיק סדאם, והקשרים המוכחים שלו עם אל קאעדה בכלל, ועם התכנון של פיגועי ה-11 בספטמבר בפרט.
השנים שעברו מאז גילו לנו שמדובר היה באחת ההונאות הגדולות בהיסטוריה במקרה הטוב, או טעות קולוסלית במקרה הרע. נשקים להשמדה המונית לא נמצאו, והעדויות שקשרו בין סדאם לאל קאעדה התבררו ככאלו שפוברקו בידי אנשי ממשל בוש, ככל הנראה במטרה להעלות את הפופולריות של הפלישה. בסופו של דבר השתנתה המטרה בדיעבד: להפוך את עירק לקרן אור דמוקרטית במזרח התיכון.
בפועל, אל קאעדה הפך את עירק ואפגניסטן לשתי הזירות המרכזיות של פעילותו, והצליח עקב כך לפגוע ביוקרה האמריקאית, בחוסנה, בכלכלתה ובדימויה הציבורי, בעיני העולם ובעיני עצמה. הוואקום שנפער מהיעלמות הטליבן ומשטרו של סדאם העלו את קרנה של אירן, שהפכה למעצמה האיזורית היחידה. אובדן האמון של הקהילה הבינלאומית והציבור האמריקאי בממשל בוש ובמלחמותיו יצרו מציאות בה אין ביכולתו של הבית הלבן להורות על תקיפת מתקני הגרעין של אירן, עובדה שהאייתולות מנצלים היטב על מנת להתריס בפני המערב על ידי המשך התמיכה בחיזבאללה, בסוריה ובחמאס.
על כל זה מנצחת, למרבה האירוניה, מפלגה שבגדה בערכיה המסורתיים, שהם ממשלה קטנה, ניסיון להתערב כמה שפחות בחיי אזרחיה, לצמצם את ההוצאות הממשלתיות ולהימנע מלהשליך את כל יהבה על מדיניות החוץ. לכן, לא פלא שהסיסמה הפופולרית ביותר בבחירות הקרובות היא הקריאה לשינוי.
בפועל, נדמה שהבוחר האמריקאי יבחר דווקא במי שתפיסת עולמו הבינלאומית דומה לזו של בוש, ג'ון מקיין, שלצידו שרה פיילין, פוליטיקאית שאמונתה הדתית יוקדת לא פחות משל בוש. הצמד הזה מבטיח לעם האמריקאי ניצחון. עוד ניצחון כזה ואבדנו.