מלחמת המינים

עידן חדש בפתח, אחיות יקרות. אחרי שסיפרו לנו מי אנחנו ומה תפקידנו, אחרי שהתנערנו מזה ומרדנו בגברים, האם עצרנו לרגע להרהר כיצד אנחנו מגדירות את עצמנו?

הנה מגיע לו עידן שבו גם הכניעה וגם המלחמה מתחילות לאבד את הרלוונטיות שלהן ומתרבים הקולות הקוראים להגדרה מחודשת של הנשיות. הכוונה היא להגדרה עצמאית, חופשית מהשוואה למושג הגבריות, הגדרה שאיננה קשורה כלל לדיכוי או לשחרור ממנו. זוהי הגדרה המתחקה אחר שורשיה מבראשית, שאינה מתביישת להיות חלקית, מגששת, ניסיונית ובלבד שתישאר פתוחה וחיה. מדובר בהגדרה שיכולה להיות אפילו השאלה: מהי נשיות? נשיות כמהות שלמה, כתדר בסיסי של הבריאה השואף מטבעו להתעצם ולפרוח.

גדלתי בסביבה עירונית, חילונית ונורמטיבית למדי. הכיתה שלי בבית הספר היסודי, כמו הרבה כיתות אחרות, התאפיינה במנהיגות זכרית מדכאת ושתלטנית ובהפרדה אדוקה וכמעט מוחלטת של חברת הבנות מהבנים. הייתי שונה מהבנות האחרות, לא הסכמתי להיכנע. נלחמתי בגאווה עיוורת כנגד כל הסיכויים, ספגתי בעיטות וקללות, העיקר לא להוריד את הראש. למעשה, ניסיתי להילחם בבנים כמו בן.

לו הייתי מתרככת קצת, מצטרפת למדיניות ההבלגה ומבינה ללב חברותיי לכיתה, הייתי ודאי סובלת הרבה פחות. אבל אני בזתי להן בגלל מה שפירשתי כחולשה, תבוסתנות וחוסר כבוד עצמי. זכור לי במיוחד מקרה של ילדה מהכיתה שנאלצה להרכיב משקפיים. הבנים לעגו לה והשתדלו ככל האפשר לעורר בה בושה, והיא למרבה הזעזוע שלי, שיתפה איתם פעולה והסתירה את פניה באדיקות בכל פעם שהרכיבה את זוג המשקפיים. זעם וחוסר אונים שטף אותי למראה החיזיון העצוב של ילדה יפה ומושפלת. וכך קרה שהבנים היו אויביי בנפש והבנות היו בזויות בעיני. נותרתי לבדי.

הסיפור הזה הוא דוגמא מקרית, בודדת, אחת מתוך מיליון דרכים לגדול באווירה של מאבק אלים בין המינים, שהוא עדיין לחם חוקם של כה רבים מאיתנו. ויעידו על כך הקטטות וההקנטות הנפוצות בין טוקבקיסטים בני מינים שונים, כפי שאולי אפשר יהיה לראות בתחתיתו של מאמר זה ממש.

אבל אני מביאה את הסיפור הזה, ואת עצמי, גם כדוגמא לאישה שגדלה בשדה הקרב של המלחמה בין המינים, אבל מבקשת היום להיחלץ מהמערכה הזו, למצוא את נוסח הסכם השלום ולהגדיר מחדש את נשיותה. אמונתי היא, שבכך אני מייצגת את מצבה של החברה כולה.

התנערתי זה מכבר מכל מה שהוכתב לי על זהותי הנשית, כל מה שהואבסתי בו בכפייה, בדרכים נפתלות, ערמומיות, דרך לחץ, השפלה, פרסומות מעודדות אנורקסיה, הטרדות מיניות, סקסיזם, ועוד ועוד. כבר שנים שאני מתנערת. כעת עלי להפסיק עם ההתנערות, קשה לי לחשוב בתנאים האלה ומסתובב לי הראש. עכשיו אני רוצה לעמוד איתנה ויציבה, בלתי מתנערת בעליל ולשאול: אם כך, מהי נשיות?

קראתי את הספרים והמאמרים, השתתפתי במעגלים הנכונים, הדרכתי את הדינמיקות הקבוצתיות, פרצתי את הגבולות, חוויתי, ניסיתי, חקרתי, טעמתי ועדיין, חי נפשי, אני בוערת מרוב סקרנות. עדיין רחוקה ממני ההבנה העמוקה והשלמה - מהי נשיות?

זה טורד מנוחה ומביך, אבל האמת היא, שכנראה אין לנו ברירה. אנחנו נדרשות לשהות במצב השואל, הפתוח, העניו ולנסות ללא הרף לרדת לשורש העניין, אולי בזאת תקוותנו. אולי בעצם מתן הכבוד והסבלנות לשאלה מהי נשיות, ננקה את כל התשובות האוטומטיות הזמניות, החלקיות, שעיצבו את עולמנו, העכירו את מבטנו והפריעו לנו לשהות במצב הבלתי נסבל, היצירתי והנפלא של מהות השאלה.