האיש שלא היה שם

כולנו רוצים לחשוב שאנחנו עושים את הדבר הנכון. שאנחנו אנשים מוסריים, שאכפת לנו, שאנחנו לא אגואיסטים חסרי תקנה. כשמתקילים אותנו בדילמה מוסרית שקרתה למישהו אחר, אנחנו תמיד בטוחים שנפתור אותה כהלכה. כשאנחנו עומדים מול אותה בעיה, זה כבר סיפור אחר.

בשנת 1964, בשכונת קווינס בניו יורק, קתרין ג'נובזי נאנסה ונרצחה בידי וינסטון מוסלי לעיני 38 עדים. זה קרה באמצע שכונת מגורים בשעת לילה מאוחרת. כשהיא זעקה לעזרה, כמה שכנים הדליקו אור וצעקו מהחלון, אך איש לא ניגש - וינסטון "סיים את מלאכתו" ו38(!) עדים לא מנעו את מותה.

הדילמה "לפעול או לא לפעול" היא שאלה גדולה ומוכרת לכולנו. על המדרכה שוכב קבצן ולא זז – הוא שיכור או שאולי באמת זקוק לעזרה מיידית? מישהו זרק אשפה על הכביש – האם אפעל לפי מצפוני, אעיר לו ואסתכן בלעג, או אעדיף להעמיד פנים שלא ראיתי (בדיוק כמו כל היתר) ואגיד לעצמי ש"גם למנקי הרחוב צריכה להיות עבודה"? בואו ננסה להרחיב את הפרספקטיבה: אתה קורא בעיתון על מאבקם של הנכים ומרוב הנהונים הראש שלך מאיים להיתלש ממקומו, אך האם זה ידחוף אותך לצעוד איתם לירושלים, או שתגיד לעצמך "זה לא המאבק שלי, אין לי מה לעשות שם"? את רואה בטלוויזיה תוכנית על איך לזהות נפגעות אונס ומכירה מישהי שמתאימה לפרופיל - תדברי איתה ותפני אותה לקבל עזרה, או שתמשיכי לתהות אך תתני לה להסתגר בעצמה? ומי מאיתנו יצא להפגין למען נושא שהוא מאמין בו? כולנו רוצים לעשות ומעטים עושים. בין אם מדובר במשהו שקורה מול עינינו (או בדירה ליד, הילדים לא מפסיקים לבכות ויש קולות של מכות?) ובין אם מדובר במשהו שקורה מסביב (פליטי דרפור, מקררים ריקים של משפחות עניות בחדשות).

לאחר המקרה של קתרין ג'נובזי שעשה לא-מעט רעש, נערך מחקר שבדק למה אנחנו מגיבים באדישות, וממצאיו היו מפתיעים. התברר שככל שיותר אנשים עדים לבעיה כלשהי, כך כל אחד מהם חש פחות אחראי. קוראים לזה "פיזור אחריות". כשאנחנו נתקלים בדילמה "לפעול או לא לפעול", הלחץ שפועל עלינו מצד החברה הוא עצום. אנחנו רוצים להיראות בסדר בעיני כולם, ואם המצב לא נראה חמור כל כך אנחנו נעדיף לשתוק ולא להסתכן בלעשות מהומה על מאומה. תמיד נעדיף להניח שיש מישהו אחר שכבר עשה משהו, בדיוק כמו ש-38 העדים של קתרין ז"ל היו בטוחים שמישהו אחר כבר התקשר למשטרה.

אז נכון, סביר להניח שנפעל אחרת למול חשד לאונס מאשר לנוכח בעיות כלכליות של אוכלוסיה מסוימת, אבל בכל מקרה הסכנה הגדולה ביותר טמונה בכך שאנחנו לא מודעים לאדישותנו. אנשים רואים חדשות, קוראים עיתונים, מנהלים ויכוחים סוערים על נושאים ברומו של עולם ומרגישים שזה הופך אותם למעורבים, אך זו טעות. כשמתעניינים במה שקורה בעולם, זו תמיד התעניינות פאסיבית של צופה מהצד. ההתעסקות הזו נותנת אשליה נוחה של מעורבות, בלי הצורך המעיק לעשות משהו - וכך אנחנו מצליחים להישאר גם עצלנים כרוניים וגם להרגיש טוב עם עצמנו, כי "אכפת לנו".

עם המעורבות-לכאורה הזו אנשים מרגישים שהם עשו את שלהם ולא רואים צורך לעשות עוד מאמץ או לפעול כלפי העולם באופן כלשהו. "זה לא המאבק שלי", "אני כבר עושה מספיק", "זה תפקידו של מישהו אחר" או "זה לא יעזור בכל מקרה". תבחרו את התירוץ האהוב עליכם. אם נהיה מודעים לכך שמתחת לכל הרצון הטוב שלנו אנחנו אדישים, עצלנים וחסרי אכפתיות, אולי נבין שהמצב הקיים (ויהיו בעיותיו אשר יהיו) נשאר כזה באשמתנו.