השרשרת: ניב הדס

הוא בן 30, עורך את מדור וואלה! תרבות בימים, ודי ג'יי סוער בלילות. הוא יצא את רמת השרון בעודו פעוט בן 21, ומאז הוא, ליבו ושאר האיברים שלו שקועים עמוק בתוך תל אביב. הוא פנוי רגשית אבל נשוי לפטיפון

הוא קונה אותן בסטים. ככה זה כשאבא שלך היבואן של ארמאני ואתה מקבל הכל ברבע מחיר. הסניקרס האהובים עליו, שאינם מופיעים בתמונה, הלכו פייפן ביום שישי שעבר, כשכלב רגוע בדרך כלל מזמז אותן, שעה שהוא עשה את אותו הדבר עם בעלת הכלב. אלו בתמונה נרכשו עבור 100 דולר החתיכה, בחנות בברלין.

אופניים? קטן עליו. הבחור אוסף אמנות, ולפניכם פסל שיצר חבר טוב שלו, פסל ואמן מחתרת, שהוא לא מוכן לגלות את שמו, אבל הוא מכנה אותו "הקולונל" (ויש מצב שזה הוא עצמו). את האופניים שלו הוא נתן לדפנה לוסטיג. ולא, היא לא החזירה

וזה מה שמופיע לו על הדלת. "זה מה שאני אומרת לעצמי כשאני נכנס להתקף חרדה. למדתי את זה מחכם הודי עתיק. למעשה, כשקוראים את זה הפוך מגלים את שמו הקבלי של אלוהים" הוא אומר. ברצינות.

הוא מתפנק רק אצל אבו-חסן, ודואג לצעוד עד משכנו כל בוקר-דמדומים, שעה שהוא חוזר מתקלוט כזה או אחר, בשסק או באומן. "את החומוס הראשון שלי בתל אביב אכלתי אצלו, ומאז אני כמו גור חתולים התלוי באמו המיניקה", הוא מתפייט

וכך נראית הספריה שלו: את רובה רכש ב"נסיך הקטן" בקינג ג'ורג', והוא לא מתבייש לציין שיש שם הרבה מאוד הגות יהודית - ובודהיסטית גם. הוא קורא המון, ומת על ז'ורז' סימנון. "משפט ההתחלה הכי טוב שיכול לפעול עליי הוא: 'אתה יכול בבקשה לשים לי קצת סימנון ברקע, כל הדאנס-הול הזה הורג אותי'". הוא מספר שפעם בחורה התחילה איתו כך, וזה הסתיים במערכת יחסים של חצי שנה. הסוף? תקראו את "האיש שצפה ברכבות"

"ירמיהו" הוא המקום בו הוא מבלה את פערי השעות בין העבודה הבורגנית לעבודה המשחררת. "אבל זה לא כי אני מת על בתי קפה, אלא בגלל שהבעלים הוא דוד שלי". ככה זה כשאבא שלך הזכיין של ארמאני, לא?

תכירו - דפנה לוסטיג, החוליה הבאה בשרשרת התל-אביבית שלנו. "דפנה מגלמת את כל מה שטוב בתל אביביות בעייני. היא אינטיליגנטית ומתוחכמת, אבל גם מספיק לא-לוקחת-את-עצמה-ברצינות. היא-היא הפופ-סטאר של תל אביב". "היה ביניכם פעם משהו?", אנחנו שואלים אותו. "אכלתי איתה חומוס. היה משהו"