מתחת לגשר, על קרקעית נחל איילון, צמוד לרידינג, בשפך הירקון, בכנסיות ביפו, גני ילדים בנתניה ואפילו בכפרים ערבים ולאורך כביש החוף. עשרות שוטרים מחפשים את רוז. פרשים, טרקטורונים, אופנועי ים בסיוע צוללנים ומהנדסי ייבוש ביצות - כולם מחפשים מזוודה אחת קטנה. האמנם?
רובנו מתקשים להאמין שהמשטרה תצליח למצוא את גופת הילדה היפה, שלמדנו להכיר כמעט את כל מהלך חייה הקצרים במהלך השבועות האחרונים. מקווים, אבל לא מאמינים. גם בכירים במשטרה טוענים שהמשימה למצוא את גופתה היא כמעט בלתי אפשרית נוכח גילה הקט והזמן הרב שעבר מאז לכאורה השליך אותה לירקון אותו סבא רון שלמדנו כל כך לתעב.
אז למה בעצם ממשיכים בחיפושים, והאם באמת מחפשים? כשבוחנים את מהלכי המשטרה בפרשה והשר שמנהל אותה, נראה שהתשובה לשאלה האחרונה היא - כנראה שלא. כל יום יוצאים עשרות שוטרים ומתנדבים מבתיהם ומקדישים את כל כולם לחיפושים. וזאת, כנראה, בדיוק הבעיה. בחיפושים לאורך כביש החוף יש שלושה עד ארבעה שוטרים לקילומטר במקרה הטוב, בחולות בנתניה מספר המחפשים לא באמת משנה ובירקון צוללים כל יום בין שניים לשמונה צוללנים. ככה זה כבר שלושה שבועות, והסוף לא נראה באופק.
כשדיכטר נשאל מדוע מעט אנשים מחפשים את רוז, הוא ענה שאם היו צריכים 2000 מתנדבים להשתתף בחיפושים, זה היה קורה. "הבעיה היא חקירתית, לא כח האדם", אמר. אז למה בעצם ממשיכים בחיפושים, אם לטענתו הבעיה היא חקירתית? מכאן גם ניתן להבין שהמשטרה מצהירה באופן רשמי שהיא לא יודעת מאיפה להתחיל לחפש. אז בשביל מה להתחיל? ואם כן חושבים שיודעים מאיפה להתחיל, אז למה מחפשים אותה 20 איש במקום אותם 2000 שדיכטר טוען שאין לו בעיה להביא.
אחד הטוקבקיסטים כתב בתגובה לאחת מעשרות הידיעות שפרסמנו בנושא: "לא מחפש לעצבן אף אחד, אבל כשהיינו מחפשים בדלי סיגריות בצבא, מחלקה שלמה היתה נעמדת ביישור קו, אחד צמוד לשני, וכל אחד סורק את הכמה סנטימטרים שלפניו - וככה מתקדמים". אמר וצדק. נראה שבפרשה הזאת העוסקים במלאכה עובדים על עיקרון אחר: אם אי אפשר למצוא אותה, לפחות נראה שאנחנו מנסים. ואיפה? רוב הזמן מתחת לפנס.
צנחנים או חובבנים?
בפתחו של יום חיפושים נוסף בירקון, לפני מספר ימים, הגיע למקום אחד מטובי הצוללנים המתמחה בעבודות מתחת לפני המים. מספר מבטים, לחיצות ידיים ובחינה קצרה של הזירה לאחר מכן, הוא ביטל במחי יד כחמישים אחוז מעבודת החיפושים שהתבצעה בשבועות שלפני. "חלק מהחבר'ה שצוללים כאן לא יבדילו בין יד של ילדה לצמח", אמר.
זמן קצר אחריו, שני פרשים הגיעו לאזור העמוס בעדשות. עמדו מספר דקות, חייכו לצלמים ממרום גבם של הסוסים, אמרו למפקדם בהפגנתיות - "חיפשנו שם, שם ושם ולא מצאנו כלום" - והלכו למקום ממנו הגיעו. להעביר את המידע הלא חיוני במכשיר קשר או טלפון נייד? בשביל מה, כשאפשר להטריח את הסוסים שניים או שלושה קילומטרים בצהרי יום חם, וליהנות מאיזו תמונה מחר בעיתון. הכל מלמעלה וחלק מההצגה.
וגם דיכטר לא מפספס הזדמנות ליחסי ציבור. כאילו שיש לביקורו בשטח משמעות, הוא הטריח עצמו מירושלים על מנת להגיע לאחת מזירות החיפושים ולשמוע מפי השוטרים את כל מה שנכתב ונלעס בעיתונים בשבוע שלפני כן. "המפתח הוא סבלנות", לעס בשבילנו את הקלישאה, והלך.
אבל אל לנו להיתמם. בכל התנהלות המשטרה בפרשה אשמה גם העיתונות, שמדי יום בונה את הבמה עליה עולה ההצגה. שהרי נראה שאם עדשות המצלמות לא היו שם כדי לתעד את המאמץ מאחוריו עומדת כל המדינה, כך גם בלשי, פרשי, צוללני ומפקדי המשטרה לא היו חוזרים לזירה.
אין ספק שיש חשיבות במציאת גופת הילדה. למשטרה בין היתר חשוב למצוא את הגופה כדי לבסס ולחזק את הראיות נגד הסבא עבור הפרקליטות. אבל במדינה שבה מערכת משפט שמסיימת 99 אחוז מהתיקים בהרשעות (תיקים שכתב האישום בהם לא נמשך על ידי הפרקליטות), האם זה באמת משנה?